|
|
|
|
|
|
|
המקום בו צמח הבודהיזם - בודגאיה, ביהאר - הודו |
|||
 |
בצפון-מזרח הודו, באחת המדינות העניות והצפופות במדינה, שוכנת העיירה בודגאיה, הנחשבת לאתר הבודהיסטי החשוב בעולם. כאן, תחת עץ פיקוס, שקע הנסיך גאוטמה סידהתא במדיטציה עמוקה והפך לבודהה - זה שהתעורר. למעלה מ-2,500 שנה לאחר מכן, דמותו ודרכו ממשיכות למשוך אינספור סקרנים ומחפשי דרך מכל העולם מאת: אלון הרשקוביץ |
||
|
שש שנים אחרי שעזב את חייו הנוחים בחיק משפחתו, הגיע הנסיך גאוטַמַה סידְהַתַא לכפר קטן ושליו במישורים של צפון-מזרח הודו. בחיפושיו הממושכים אחר מזור לסבל בעולם, הספיק להתלוות לטובי המורים הרוחניים של זמנו ולהעמיק בתורתם. הוא העביר את ימיו בפרישוּת ובסיגופים נוקשים, אך לא מצא את האמת המשחררת אליה השתוקק. סמוך לנהר הנירג'רה, במקום בו שוכנת כיום העיירה בודגאיה (Bodhgaya), התיישב תחת עץ פיקוס גדול ונדר כי לא יקום עד שימצא תשובה. הוא שקע במדיטציה עמוקה במשך ששה ימים, במהלכם התמודד עם איתני הטבע ועם חזיונות תעתועים, ובבבוקר היום השביעי תודעתו הצטללה. היה זה יום הולדתו ה-35 של סידהתא בו הגיע להבנה הרוחנית המוחלטת והפך לבודהה - "זה שהתעורר". קריאת הטבע לעדות למעלה מ-2,500 שנה לאחר האירוע שהפך לאבן דרך היסטורית ותרבותית, ממשיכה דרכו של הבודהה להשפיע על מיליוני בני אדם. בודגאיה, המצויה במרכז ביהאר של היום - אחת המדינות העניות והצפופות בהודו - הפכה לאתר החשוב ביותר עבור בודהיסטים מכל רחבי העולם. נזירים, סקרנים ומי שמבקשים ללמוד על דרכו של הבודהה או לתרגל מדיטציה, נוהרים לכאן בכל ימות השנה, מבקשים לזכות במעט מקדושת המקום. במוקד העיירה השלווה ניצב מקדש המהבודי (Mahabodhi), שנבנה סמוך לעץ הפיקוס תחתיו ישב הבודהה המוּעד. המקדש המקורי נבנה במאה ה-3 לפנה"ס על ידי הקיסר אשוקה, ששפך דם רב במסעות הכיבוש המפוארים שלו, עד שאימץ את דרך הבודהה והפיץ אותה ברחבי ממלכתו הנרחבת. במקום בו ישב סידהתא במדיטציה, הקים הקיסר את "כס היהלום", ממנו נותר לוח אבן המסמל את מקום ההארה (Vajrasana). העץ הנטוע כיום בחצר המקדש הוא צאצא ישיר של העץ המקורי, ממנו הביאה סנגהמיטה (Sanghamitta), בתו של אשוקה, ייחור לסרי לנקה במהלך אחד ממסעותיה. שנים לאחר מכן, כשהעץ הוותיק בבודגאיה נטה למות, הובא מהאי הקטן נצר שלו, שנשתל במקומו והמשיך את מורשת אבותיו. המקדש הנוכחי - שבמרכזו מתנשאת פרמידה צרה לגובה של כ-50 מ' - נבנה כפי הנראה בין המאות ה-6-5 לספירה. הוא עבר מספר שיפוצים ברבות השנים וזכה לתוספות ארכיטקטוניות, ובשנת 2002 הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו של האו"ם כאתר מורשת עולמית לשימור. בתוך המבנה המרשים של המקדש ניצב פסל של הבודהה בתנוחת ה"קריאת הטבע לעדות" (Bhumisparsa Mudra), בה יד ימינו נוגעת בקרקע. האגדה מספרת כי כששקע סידהתא במדיטציה תחת העץ, ניסה מַארַה, מלך השדים, להסית אותו מחיפושו אחר האמת. הוא שלח אליו את שלושת בנותיו, שהתגלו בפניו במסכת של אשליות ופיתויים, אך הנסיך הנחוש גייס את כל תעצומות נפשו ויכל להן. בלי לנוע ממקומו, הוא שלח את ידו לאדמה כדי להזמין את הטבע להיות עד למאבק עמו התמודד ולניצחון רוחו. |
|||
|
|
|||
|
ציפייה לנשירת עלה אווירה של קסם אמיתי אופפת את מתחם המקדש, הגדוש במשך כל היום במבקרים. בשעות בין הערביים, כשהשמיים נצבעים בגוונים אדמדמים, מתמלאת הרחבה שתחת עץ המהבודי במאמינים, במתפללים ובמֵדַטים. ברגעים הללו, המלווים בשירת מזמורים עתיקים ובצלילי פעמונים, אפשר לחוש את החסד השורה על המקום ולהבין מדוע דווקא שם זכה סידהתא להתעלות על הבלי העולם. על פי האמונה, מי שנושר עליו עלה מעץ המהבודי יזכה למזל ולברכה. קשה להחמיץ את המבטים הנכספים שתולים המאמינים בעלים הנעים ברוח, ואת דריכותם לקראת הרגע בו אחד מהם יאבד אחיזה ויפול מטה. בחודשי החורף - בין אוקטובר למרץ, כשמזג האוויר נוח ויבש - גודשים אינספור עולי רגל את העיירה הקטנה, שהופכת לשוקקת ומלאת חיים. אז גם מתעוררים השווקים המקומיים, המציעים מיני מזון ומשקה, אביזרי פולחן, מזכרות, בגדים ושמיכות. בתקופה זאת מגיעים מצפון-מערב המדינה גולים טיבטים רבים, המתגוררים בדרמסאללה ובמקלאוד גאנג' הסמוכה, ובחודש דצמבר נוהג גם מנהיגם הרוחני, הדלאמי לאמה, לשהות במקום. עטופים בגלימות במגוון צבעים, מתפללים זה לצד זה בודהיסטים מכל העולם, מניחים מנחות, חגים סביב המקדש תוך שינון מנטרות ושוקעים במדיטציה תחת העץ שאחד מאבותיו היה עד להארה הגדולה. במרחבים המוריקים של מתחם המקדש, נבנו ברבות השנים סטוּפּוֹת (מבנים מקודשים) רבות - חלקן מציינות שלבים רוחניים שעבר הבודהה בהיותו במקום, וחלקן נבנו על עולי רגל ומאמינים. צמוד לקיר הצפוני של המבנה המרכזי, על מדרגת אבן מוגבהת ועל הרצפה שתחתיה, מסמנים פרחי לוטוס מאובנים את צעדיו של הבודהה, שעל פי המסורת העביר את השבוע השלישי לשהותו במקום במדיטציית הליכה מדורגת. בחלקו הדרומי של המתחם נמצאת "בריכת הלוטוס", סמוך אליה שקע הבודהה במדיטציה בשבוע השישי שלאחר ההארה. האגדה מספרת כי לאחר שסופות עזות פקדו את המקום, הגיח ממקום משכנו "מושלינדה" (Muchalinda) - מלך האגם - וגונן בגוף הנחש שלו על הבודהה מפני הגשם והרוח. פסל המתאר את האירוע ניצב במרכז הבריכה, בה משתכשכים כיום דגים שמנמנים ובריאים, הזוכים במהלך היום לאינספור האכלות מידי עולי הרגל, הגומלים לאל המיטיב. לא רחוק משם הוקם פארק מדיטציה יפהפה, עם כרי דשא נרחבים, בקתות מבודדות לתרגולים רוחניים, שבילים המתפתלים בתוך צמחייה עשירה והרבה רוגע ושלווה. בשל חשיבותה ומרכזיותה של בודגאיה, הקימה בה כמעט כל מדינה בה רווח הבודהיזם "שגרירות" בדמות מקדש בעל אפיוניים מקומיים - החל מבוטהן ומיאנמר, דרך תאילנד, יפן, ויאטנם ובנגלדש. שיטוט ברחבי העיירה הקטנה מאפשר להתוודע למגוון מרתק של סגנונות בנייה ודרכי פולחן, מוזיקה, הגות, שפות וצבעים. בסוף שנות השמונים, חנך הדלאמי לאמה פסל בסגנון יפני של הבודהה, המתנשא לגובה של 25 מ' בחלקה הדרומי של העיירה. מסביב מציעים עשרות מרכזי לימוד שפע של קורסים בבודהיזם - החל מהיכרות ראשונית ועד לשיעורים מתקדמים - ומסגרות שונות למדיטציה.
דייסת האורז שהובילה לדרך האמת סיפורים רבים מוקדשים לימי הסיגופים של הנסיך שהפך לבודהה. יחד עם חמישה בני לוויה נאמנים, הוא נע לאורך עמק הגנגס, העמיק בידע רוחני והעמיד את גופו בתעניות. באחת הדרשות שנשא בשלב מאוחר יותר של חייו, מספר הבודהה כי גופו הפך באותה תקופה שדוף ונוקשה, גפיו נהיו דקים כקני במבוק ועור הבטן המיובש שלו נדבק לגבו. אך חרף ייסורי הגוף, לא הצליח להשיג את השחרור המיוחל, מה שהסב לו מורת רוח גדולה. כשהגיעו סידהתא ומלוויו לאזור בו שוכנת כיום בודגאיה, באה לפקוד את מקום מושבם בהרים סוג'אטה - נערה צעירה מן הכפר הסמוך. בראותה את מחפש הדרך הכחוש והחלש, מיהרה להגיש לו קערה מלאה בדייסת אורז. להפתעתם של ידידיו הוא לא דחה את המחווה, ואכל מן הדייסה שחיזקה את גופו העייף והשיבה את הברק לעיניו. אחרי שנים בהן העריצו את דרך התענית בה בחר, הם חשו מאוכזבים ונבגדים והחליטו לעזוב אותו ולצאת לדרכם. אך לא הפיתוי המיידי הוא שגרם לסידהתא שבע התלאות לשנות את אמונותיו, אלא ההבנה שעליו לבחור בדרך האמצע ולא בקיצוניות כזאת או אחרת. תובנה זאת תוביל אותו תוך זמן קצר להכרה השלמה של הדברים, ותהפוך לנקודת יסוד בחשיבה הבודהיסטית. כשגופו ורוחו מפוייסים, ירד לבדו ליער אורוולה (Uruvela), לגדתו המזרחית של הנהר, שם שהה זמן קצר עד שהמשיך בדרכו ומצא את עץ הפיקוס תחתיו נפקחו עיניו. בכפר הקטן סנאניגאמה (Senanigama), שם התגוררה סוג'אטה, בנו מוקיריו של הבודהה מקדש לכבודה. בין עצים המצלים על חצר עם מאגר מים קטן, מתארים פסלים וציורים את הרגע בו הגישה הנערה פנכת מזון לאיש שזמן קצר לאחר מכן יהפוך לאחת הדמויות המשפיעות בעולם. כעשרה ק"מ מצפון לשם, בדרך העוברת בכפרים זעירים עם בתי חומר וקש, מתבלטים הרי הדוּנְגְרַה. עשרות מדרגות אבן מובילות לפסגה, שם שהו סידהתא ואנשיו במערות החצובות בצלע ההר המשקיף על המישורים המוריקים. בתוך אחת מהן ניצב מזה מאות שנים פסל ייחודי של הבודהה בדמות שלד, כפי שהגיע לאזור בתום ימים ארוכים של צום ולפני שהמשיך לשלב האחרון במסע ההתעוררות שלו.
|
|||
|
|||
|
האוניברסיטה הראשונה בעולם שנים ארוכות הקדיש הבודהה להפצת האמיתות אליהן הגיע. הוא נע ונד ברחבי הודו, מלווה במחפשי דרך ובמאמינים, שייחלו להשתחרר מכבלי הסבל שמזמן העולם. מיום ההארה ועד למותו - 45 שנים בדיוק - העביר דרשות ושיעורים רבים, שהיוו את הבסיס למורשת שהמשיכה לפעפע ברחבי היבשת ומחוצה לה. אינספור אתרים ומקדשים נבנו במקומות בהם ביקר, מסמנים את דרכו ואת משנתו בתוך היסטוריה רוויית תהפוכות. בעיירה נלנדה (Nalanda), כ-60 ק"מ מבודגאיה, הוקמה במאה ה-5 לפנה"ס אוניברסיטה בודהיסטית, הנחשבת למוסד האקדמי הראשון בעולם. שנים לפני שהוקמו האקדמיות של יוון העתיקה, הביאה הודו הרחוקה את הבשורה, עם המוסד המפואר שפעל עד למאה ה-12. הנוסע ואיש ההגות הסיני הנודע, יאן טסאנג (Xuan Tsang), ביקר במקום במאה ה-7 ותיאר בכתביו את הארכיטקטורה המרשימה של המבנים ואת האווירה ששררה בין כתליהם. על פי עדותו, באותם ימים היו במקום כ-10,000 מורים ותלמידים, שהגיעו מכל רחבי העולם הבודהיסטי. שיטוט נינוח במדשאות המטופחות שמסביב לשרידי המבנים, מאפשר לספוג את האווירה של ימים עברו ולדמיין את המקום שוקק חיים ודעת. בין היכלי הלימוד והקדושה, ניתן כמעט לראות את התלמידים הצעירים צועדים בגלימותיהם ואת הנזירים הקשישים בפניהם הזורחות. ובסופו של יום, כשקרן שמש אחרונה מאירה על קיר מקדש, נדמה שהיא מבקשת להזכיר אמת אחת פשוטה - הכל חולף ומשתנה, מתהווה ונעלם. |
|||
