חדשות מימים עברו - ארכיאולוגיה ארצישראלית

כעת, בשל הצורך בטיפול יסודי בתשתיות באזור, יזמה הרשות לפיתוח ירושלים עבודות לשיקום ולחידוש התשתיות באזור בכלל, ובצמוד לכניסה לרחוב דוד (המוכר לתיירים כרחוב החנויות המדורג) בפרט. כך, מתאפשרת לארכיאולוגים ולציבור הצצה נדירה למתרחש מתחת למרצפות המוכרות לכולנו.  

על מסד האבנים מהתקופה הביזנטית נבנה בימי הביניים מבנה רחב מימדים, שחזיתו פונה אל הרחוב. בשלב מאוחר יותר, בתקופה הממלוכית (מאות 13'–14'), נבנו בתוך המבנה חדרים מאורכים, חלקם מקומרים, שנראה כי שימשו כחנויות וכמחסנים. מסתבר שמתחת למבנה זה – ממש מתחת לכביש שחוצה בין מגדל דוד לרחוב דוד ומוביל לרובע הארמני, קיים מאגר מים גדול, בגודל 8 X 12 מ' ובעומק 5 מ' לפחות, ששימש את דייריו.

מפת מידבא - מפת פסיפס בגודל 16מ'X8 מ', שהונחה בכנסייה במידבא שבירדן, תארה את ארץ ישראל מתוך היכרותו של בונה הפסיפס את הארץ. המפה מתארת בקווים כלליים את כל ארץ ישראל, בדגש על האתרים הנוצריים בה. במפה מופיעות, בין השאר, כנסיות רבות שהחלו להבנות בירושלים בתקופה זו, בה עברה העיר שינוי דתי והפכה מפגנית לנוצרית. את הכנסיות ניתן לזהות לפי הגגות האדומים המתוארים במפה.

בחפירות התגלו שפע של כלי חרס ומטבעות, וכן חמש משקולות ברונזה קטנות מרובות צלעות ששימשו את בעלי החנות לשקילה של מתכות יקרות.

הקבורה בארונות אבן גדולים (סרקופגים) הייתה נפוצה באגן הים התיכון במאות ה-5-2 לספירה הנוצרית. מנהג קבורה זה היה קיים תחילה אצל הפגאנים, ומאוחר יותר אומץ גם בקרב היהודים, הנוצרים והשומרונים. מקור המילה 'סרקופג' במילה היוונית 'סרקוֹפגוֹס', שמשמעותה "אוכל בשר". לסרקופגים שני חלקים: תיבה מלבנית להנחת הנפטר ומכסה. הסרקופגים הוטמנו בתוך מבני קבורה (מאוזוליאום; ברבים: מאוזוליאה) או במערות קבורה חצובות. בתי הקברות של תושבי קיסריה העתיקה השתרעו מחוץ לשטח הבנוי.  

מכסה ארון הקבורה המרשים, שנראה כי שימש לקבורת אחד מעשירי קיסריה בתקופה הרומית, הינו אחד ממגוון פריטי אבן ייחודיים שנחשפו בקיסריה בחפירות ארכיאולוגיות ובדרכים נוספות, חלקם מוצגים כעת בתצוגה מחודשת בנמל קיסריה. הפריטים מהווים עדות חיה ומוחשית לחיי העבר העשירים של קיסריה כעיר בירה רומית, פרובינציאלית, תוססת.  

ממצא נוסף מיוחד במינו בתצוגה החדשה, הינו פריט שהיה חלק ממבנה גדול ומפואר, שעל גביו מופיעה כתובת הקדשה -  ככל הנראה של אישה בשם קליאופטרה. נראה שהיא ובנה או בתה, נמנו עם משפחת אצולה מקומית שהעניקה את המבנה לקולוניה קיסריה.

כמו כן, מוצג במקום סרקופג שעל גביו מופיעה כתובת, ובה נכתב כי הבעל – אליפיס, מקדיש את הסרקופג לאשתו האהובה מנופילה. עוד מציינת הכתובת, כי 'איש אינו בן אלמוות ושכאלה הם החיים..'

הכתובות הן מקור מידע עשיר להבנת ההיסטוריה של קיסריה בתקופות הרומית והביזנטית. מתוכן, ניתן ללמוד על חיי הציבור בעיר; על מוסדותיה, על קשרים פוליטיים ואישיים; ועל תושבי העיר - שמותיהם, מקצעותיהם ואמונותיהם.

‏הברית החדשה מספרת, כי ישוע עצמו גדל בנצרת. במקום המזוהה עם ביתה של מרים לפי האמונה הנוצרית הקתולית, הוקמה ב-1969 כנסיית הבשורה (על שרידי שלוש כנסיות קודמות, שהקדומה בהן מזוהה עם התקופה הביזנטית (מאה 4 לספירה). לאחרונה, בשל תכניות הבנייה במקום, פתחה רשות העתיקות בחפירה ארכיאולוגית מצומצמת בסמוך לכנסייה, שהביאה לחשיפת המבנה. 

בחפירה נחשף קיר רחב וגדול מהתקופה הממלוכית (המאה ה-15 לסה"נ), ש"חלש" ו"ניצל" קירות של מבנה קדום. מבנה זה, מורכב משני חדרים וחצר, שבה בור מים חצוב שקלט את מי הגשמים. הממצאים במבנה היו מעטים, וכללו לרוב שברים של כלי חרס מהתקופה הרומית הקדומה (המאה הראשונה והשנייה לסה"נ). כמו כן, נמצאו כמה שברי כלי אבן גיר ששימשו רק את היהודים בתקופה זו, מאחר וכלים אלו לא קיבלו טומאה. 

בור חצוב נוסף שהכניסה אליו הייתה ככל הנראה מוסווית, נחפר ובתוכו נמצאו מעט חרסים מהתקופה הרומית הקדומה. להערכת החופרת ירדנה אלכסנדר, "על סמך חפירות אחרות שניהלתי בכפרים אחרים בסביבה, בור זה ככל הנראה נחצב במסגרת ההכנות של היהודים להתגוננות בזמן המרד הגדול של היהודים נגד הרומאים (67 לסה"נ)".  

בחפירות ארכיאולוגיות מעטות שנערכו בעבר בעיר צפופה זו, נחשפו מספר מערות קבורה מהתקופה הרומית הקדומה, הממוקמות בסמוך לשטח המיושב. בלב נצרת, נבנתה  כנסיית הבשורה המודרנית מעל כנסיית הבשורה הצלבנית ומעל שרידי הכנסייה מהתקופה הביזנטית, ובלב הכנסיות הללו נמצאת מערה שיוחסה - כבר בעת העתיקה, לבית המשפחה של ישוע. במתחם של כנסיית הבשורה נמצאו הרבה בורות אחסון ובורות מים, שחלקם מתוארכים לתקופה הרומית הקדומה.

בגלל תכנית המצודה, הניח בזמנו הארכיאולוג ד"ר כהן ז"ל, שמדובר במצודה מהתקופה הרומית (סוף המאה ה-3' לספירה). אולם, ניתוח חדש של הממצאים שנתגלו במצודה, ומאפייני מבנה המצודה עצמו, הוביל למסקנה החד משמעית, כי המצודה הינה חשמונאית. לדברי ד"ר טלי אריקסון-גיני מרשות העתיקות, עורכת הפרסום המדעי של החפירה, "מדובר במהפך מחשבתי, שיצייר מחדש את מפות האזור המתארות את העת ההיא, ומגדיל בהרבה את שטח השליטה של החשמונאים לתוך לב הר הנגב כפי שהכרנו אותו. זו תגלית חשובה מבחינה ארכיאולוגית והיסטורית. למרות עדויות של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, לפיהן כבש המלך אלכסנדר ינאי את החוף הדרומי של ארץ ישראל ואת נמל עזה (שהיה חשוב ביותר לנבטים) ואף דרומה, לא נמצאו לכך הוכחות ארכיאולוגיות ברורות בשטח. בשל כך, נטו היסטוריונים לשלול את האפשרות שהחשמונאים אכן שלטו בנגב." 

עתה מתברר, כי החשמונאים החזיקו מצודה על העורק המסחרי החשוב של הנבטים עד שנת 66' לפנה"ס, ובאמצעותה, מנעו את תנועתם של האויבים הנבטים על הדרך שבין חלוצה וצפון סיני.  צעד כזה, ניתק את ערוץ הסחר בין פטרה והנמלים - ולמעשה, קיבל הסחר באזור מכה אנושה, שנטרלה את הסחר דרך הנגב למשך כמה עשרות שנים. התגלית גם מחזקת את הטענה שאתר נבטי אחר - ניצנה, בו נתגלו לא מעט מטבעות של אלכסנדר ינאי,  נשלט על ידו. "עוד עובדה מעניינת", אומרת ד"ר טלי גיני מרשות העתיקות, "היא שהצבא שהעסיק אלכסנדר ינאי היה ברובו צבא חרב שהורכב מחיילים לא יהודיים. את זאת ניתן להסיק מהכלים המיובאים שנמצאו במקום לצד הכלים היהודיים, ומהיין שהובא מעבר לים. נראה, שאלכסנדר ינאי והמלכה שלומציון לא סמכו על חיילים יהודים, על רקע  הפילוג הפוליטי החריף ששרר בעם."

גן ארכיאולוגי של תעשיית שמן הזית בעת העתיקה

בחנוכה נחנך גן ארכיאולוגי במרכז העיר מודיעין מכבים רעות, ובו תצוגה קבועה של חמישה מתקנים חקלאיים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בחרבת חדת, השוכנת בדרום העיר. היוזמה המשותפת להקמת הגן, של עיריית מודיעין מכבים רעות ורשות העתיקות, תאפשר לציבור להכיר ולהתרשם מבית בד עתיק, בו הופק שמן זית בתקופה ההלניסטית (לפני 2000 שנה). הגן יוקם ברחבת היכל התרבות והספרייה המרכזית. 

המתקנים העתיקים מתמקדים בהפקת שמן הזית - אחד מענפי הייצור המרכזיים בחקלאות העתיקה של ארץ ישראל. הפריטים, מהתקופה ההלניסטית, נתגלו בשנת 2006 מדרום לעיר מודיעין, בחפירות ארכיאולוגיות שביצעו אלכסנדר און וגיורא פרנס ז"ל מרשות העתיקות, שחשפו בית בד חשמונאי. חמשת הפריטים מבית הבד החשמונאי המוצגים בגן, שימשו להפקת שמן הזית שנעשה בעת העתיקה בשלושה שלבים: ריסוק הזיתים, כבישת הרסק להפקת הנוזל, והפרדת השמן מהמים. מתקן הפריכה מהתקופה הלניסטית, המורכב מאגן תחתון שעליו הונחו הזיתים ואבן עליונה עגולה שריסקה אותם. הפעלת המתקן התבצעה בעבר בכוח בהמה ולעיתים גם בכוח אדם. לאחר הפריכה נאסף רסק הזיתים בסלים והועבר למתקן הסחיטה, לצורך הפקת השמן.  בתחילת שנות ה-2000, בעת בניית שכונת מוריה, ערכה רשות העתיקות מספר סקרים וחפירות בחורבת חידת, בהם נתגלו אתר ייחודי החל מן התקופה הכלקוליתית וראשית הברונזה הקדומה, מכלול ארכיטקטוני מן התקופה ההלניסטית, וממצאים מהתקופה הביזנטית.

 המבנה נבנה מאבני גזית שסותתו בסיתות עדין במיוחד, והעיטור הארכיטקטוני בו הוא באיכות גבוהה ביותר. מבחינה אדריכלית ואמנותית, ניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין שלושת המתחמים המפוארים שבנה המלך הורדוס בהר הבית, במערת המכפלה, ובאלוני ממרא, וניתן להסיק מכך על חשיבותו הגדולה של המבנה בימי הבית השני.  

על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמת היהודים עם הרומאים", לרגלי המקדש, שכנה קרית השלטון והמנהל. בין המבנים שהוא מנה באזור זה, היו בית מועצת העם וה'קסיסטוס' - לשכת הגזית. בלשכה זו, על פי התלמוד, ישבה הסנהדרין - בית הדין הגבוה של העם היהודי בימי הבית השני. לא מן הנמנע שהמבנה המפואר שנחשף עתה בידי רשות העתיקות השתייך לאחד מן השניים.

בין השאר, מוצג מקבץ נדיר של מטבעות בני 2,000 שנשרפו במהלך המרד הגדול של היהודים (שבו חרב בית המקדש השני), מטבעות ייחודיים שנטבעו בתקופה זו בירושלים, וכן כאלה שנמצאו בחפירות שונות באזור ומקורם בשלל מקומות בעולם (מפרס, דרך צפון אפריקה ועד צרפת) – דבר המצביע על מרכזיותה של ירושלים לכל העמים, שביקרו בה כבר לפני אלפי שנים, תוך השארת "מזכרות" בשטח. עוד היבט מעניין המוצג בתערוכה, הוא השוני בין המטבעות היהודיים לשאר המטבעות. אלה, לא נשאו בד"כ את תמונת השליט – בניגוד למטבעות הפגניים, וזאת בשל הימנעותם משימוש בצלמים ("לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה"). בהתאם לזה, במטבעות יהודים רבים הופיעו מגוון סמלים דוממים, כגון זר, שרביט וקסדה. ממצא נוסף מיוחד במינו המוצג לראשונה לקהל הרחב הינו מטבע שקל נדיר מאוד, אשר נטבע על ידי המורדים בחודשים האחרונים של המלחמה, בשנת 70 לסה"נ.  

כמו כן, במרכז דוידסון מוצג לראשונה שבר מכסה גדול של סרקופג (ארון קבורה), שנמצא בחפירות מצפון לירושלים, ועליו כתובת בכתב מרובע, המאפיין את ימי הבית השני. שבר המכסה מעוצב היטב, ועליו חרותה הכתובת "....בן הכהן הגדול...". בשלהי הבית השני שרתו במקדש כוהנים גדולים רבים, ואין לדעת במי מהכוהנים הגדולים מדובר. נראה, כי יש לזהותו עם אחד הכוהנים שמשמשים בפרק הזמן שבין 70-30 לספירה. בין הכוהנים הגדולים הידועים בשלהי הבית השני, היו הכהן כייפא, תיאופילוס (ידידיה) בן חנן, שמעון בן ביתוס, חנן בן חנן, ואחרים. החפירות במקום נערכו בידי יחידת קצין מטה ארכיאולוגיה של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, בניהולם של נפתלי איזיק (Naftali Aizik) ובנימין הראבן (Benyamin Hareven), במסגרת חפירות ההצלה של קו התפר, שנערכות במימון משרד הבטחון.

• הכניסה לתערוכה כלולה במחיר כרטיס הכניסה לגן הארכיאולוגי ירושלים - מרכז דוידסון (הממוקם בין שער האשפות לבין רחבת התפילה של הכותל המערבי).

 כמו כן, נמצאו פריטים יוצא דופן, בהם צלב גדול עשוי מאבן ושבר גדול של אבן פורפיר (אבן נדירה ויקרת ערך בצבע ארגמן, שהיה צבע המלכות למן התקופה הרומית). השיש מעולה באיכותו, ואין ספק כי יובא מעבר לים.

לדברי ד"ר שטרן, "עכו הצלבנית הייתה מרכז סחר ימי בינלאומי חשוב, ומטמון השיש משקף את המבנים המפוארים שנבנו בה אך לא שרדו, וכן את המסחר והעושר של תושביה. כמו שהיום יש טרנד של שילוב דלתות עץ מהודו או רעפים ממבנים ישנים באיטליה בווילות מודרניות, כך אז, נהגו לשלב בבנייה פריטים עתיקים מהארכיטקטורה של התקופות הרומית והביזנטית. כמו היום, גם אז היתה כמיהה לקלאסי והאקזוטי. מן המקורות הכתובים ידוע, שנהגו לסחור באבנים כאלה – שערכן הכספי היה רב, לצורך שימוש חוזר במבנים. יש להניח שבעל המטמון, - בין אם היה סוחר או שאסף את האבנים לצורך בנייה בעצמו - הבחין בסכנה המתקרבת, ולכן טמן את האבנים יקרות הערך עד יעבור זעם. אלא שמטמון האבנים לא נמכר לבסוף. לדברי שטרן, "סביר להניח כי המפולת שמתחתיה נמצא המטמון, היא עדות להרס המבנה בשנת 1291 - אז נכבשה עכו הצלבנית על ידי הממלוכים - והוחרבה כליל."  מטמון השיש הוצא מן השטח והועבר להמשך מחקר ברשות העתיקות.

לדברי פרופ' רוני רייך, "בימי הבית השני, מכאן החלו עולי רגל לעלות רגלית לבית המקדש. זהו הקצה הדרומי של הרחוב, שקטע ממנו חשוף לאורך פניו המערביים של הר הבית". החפירה הנוכחית התרכזה בפס צר מאוד (1-2 מ' רוחב) בשוליו המערביים של הרחוב. למעשה, נחפר מחדש העפר שמילא את חפירתם של החופרים הראשונים. קטע הרחוב בנוי במתכונת הידועה מימי הבית השני, של חילופי מדרגות צרות ורחבות.  נשאר  לברר, מה היה היחס בין קטע הרחוב שנתגלה כעת,  לקטע הרחוב ולתעלת הניקוז הגדולה, שנחשפו בסמוך לפני כשנתיים.

בתקופה זו, היו ירושלים והשדות שסביבה, ישות מדינית בפני עצמה, שלה שלטון עצמאי – בדומה לשכנותיה שכם בצפון ויריחו במזרח. קירות מסיביים דומים לזה שנחשפה כעת בירושלים, מוכרים גם בחברון  הכנענית, (תל רומידה), בשכם (תל בלטה) ובגזר. לדברי פרופ' רייך, למרות שלכאורה מדובר בביצורים מרשימים, הרי שאלה שימשו בעיקר מגן מנוודים במדבר, שביקשו לחמוס את העיר. אלה הם הביצורים הקדומים ביותר באזור, והם מעידים שממועד זה, הפך היישוב לישות עירונית, שיש לה שליט והיא מסוגלת מבחינה משאבית, לבנות מבנה כזה. יישוב קטן לא היה מצליח להיערך לבנייה שכזו." 

אורך הקטע המוכר של הביצור – 24 מ', ואולם מעריכים שהביצור ארוך עוד יותר, שכן הוא נמשך מערבה מעבר לחלק שנחשף, במעלה המדרון של הגבעה. לדברי פרופ' רייך, "התגלית החדשה מראה, שתמונת ביצוריה המזרחיים של ירושלים ושל מפעל המים הקדום בתקופת הברונזה התיכונה ב', רחוקה עדיין מלהיות ידועה לאשורה. למרות העובדה שכה רבים חפרו בגבעה הזאת, יש סיכוי רב שגלומים בה עדיין אלמנטים אדריכליים גדולי מידה השמורים היטב ומחכים לחשיפה."

לדברי מנהלת החפירה, דינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "מדובר בממצא מרגש ויחידי במינו. זו הפעם הראשונה בה נחשף עיטור מנורה מהימים בהם בית המקדש עוד עמד על תילו. זו המנורה הראשונה שמתגלה בקונטקסט יהודי, המתוארכת לימי בית שני (ראשית התקופה הרומית). ניתן להעריך שהחריטה שמופיעה על האבן שחשפה רשות העתיקות, נעשתה על ידי אמן שראה במו עיניו את מנורת שבעת הקנים בבית המקדש בירושלים. בית הכנסת שנחשף, מצטרף ל-6 בתי כנסת בלבד המוכרים בעולם, מתקופת בית שני."  

מבנה בית הכנסת נמצא במגדל (בגרסה הארמית - מגדלא), שמוזכרת במקורות היהודיים. במרד הגדול, תפסה מגדל מקום חשוב, ולמעשה, היתה בסיסו העיקרי של יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלאביוס), מפקד המרד בגליל. מגדל המשיכה להתנגד לרומאים גם לאחר כניעת הגליל, וכניעתה של טבריה בפני הרומאים. 'מגדלא', מוזכרת במקורות הנוצרים, כמקום ממנו באה מרים המגדלית, שהייתה אחת מהנשים בחבורתו של ישו והתקדשה במסורת הנוצרית. לאחר כיבושה של על ידי הרומאים, נהרסה העיר ורבים מתושביה נהרגו. בסוף ימי הבית השני מופיעה מגדל כמרכז מנהלי של אגן הכינרת המערבי. עד להקמתה של טבריה בשנת 19 לסה"נ, הייתה מגדל היישוב המרכזי היחידי בחוף הכינרת. האתר סגור למבקרים ויפתח לקהל בעתיד.

בניין רומי גדול ומפואר בן כ-1,800 שנה נחשף בעיר דוד

מבנה גדול מהתקופה הרומית (מאה 3 לספירה), ככל הנראה בית אחוזה של אדם פרטי אמיד, נחשף לאחרונה בחפירות שעורכת רשות העתיקות ב'חניון גבעתי' שבעיר דוד, בגן לאומי סובב חומות ירושלים. החפירות מתנהלות באתר מטעם רשות העתיקות בשיתוף רשות הטבע והגנים ובמימון עמותת אלע"ד. לדברי ד"ר דורון בן עמי, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות יחד עם יאנה צ'חנוביץ, "אף שמימדיו הכוללים של המבנה אינם מצויים בידינו, הרי שבהערכה זהירה ניתן לאמוד כי שטחו משתרע על פני שטח של 1000 מ"ר בקירוב. במרכזו חצר גדולה בלתי מקורה, שהיתה מוקפת עמודים. בין שורות העמודים והחדרים הגובלים בחצר סבבו גלריות. אגפי החדרים התנשאו לגובה שתי קומות והיו מקורים בגגות רעפים.  

כמות גדולה של שברי פרסקאות (טיח מעוטר בצביעה) התגלו בעיי מפולותיו, ומהם למדים החופרים שחלק מקירות החדרים טויחו ועוטרו בציורים צבעוניים. דגמי הצביעה שעיטרו את הקירות המטויחים כללו בעיקרם מוטיבים גיאומטריים וצמחיים. עושרו האדריכלי, תכניתו, ובעיקר הממצאים שנתגלו בין חורבותיו, מעידים על אופיו הרומי המובהק של הבניין. הבולטים בין ממצאים אלה: פסלון שיש הנושא דיוקן של מתאגרף ועגיל זהב משובץ אבנים יקרות. 

את המבנה, שנבנה במהלך המאה השלישית לספירה, פקד במהלך המאה הרביעית זעזוע שתוצאותיו ניכרות היטב בשטח החפירה: קירות החדרים קרסו ואבני מפולותיהם שנערמו לגבהים ניכרים כיסו את קירות הקומה התחתונה שחלקם עדיין נותר עומד לגובה רב.

פריטים אדריכליים דוגמת עמודים וכותרות כמו גם הפסיפסים והכמות הגדולה של שברי הפרסקאות ששימשו בחדרי הקומה השנייה נתגלו בתוך עיי המפולות. המטבעות שנתגלו בין המפולות ועל רצפותיו, העידו שאת חורבנו של המבנה יש לתארך סביב 360 לסה"נ. דומה שלפנינו עדות ארכיאולוגית לתוצאותיו של רעש האדמה שפקד את אזורנו בשנת 363 לספירה".                     

ד"ר בן עמי מוסיף, כי "אנחנו לא מכירים מבנים מן התקופה הרומית שנתגלו בארץ ישראל ומציגים תכנית דומה למבנה מעיר-דוד. הקבלות קרובות בנות הזמן למבנה נמצאות רק באתרים בני המאות השנייה–רביעית לסה"נ שנחפרו בסוריה. כאלו הן 'האחוזות האורבאניות' (urban mansions) מן התקופה הרומית שנתגלו באנטיוכיה, אפמאה ופלמירה. אם נכונה הקבלה זו, הרי שלמרות גודלו ועושרו דומה שהמבנה הנדון שימש במקורו כמבנה פרטי."                  

לחשיפתו של המבנה הרומי בעיר דוד תרומה משמעותית להבנתנו את היקף הבנייה בעיר הרומית במאות השלישית-רביעית לסה"נ. הוא מהווה עדות ארכיאולוגית ראשונה במעלה להתפשטות ההתיישבות בשלהי התקופה הרומית אל עבר חלקיה הדרומיים של העיר, ומצביעה כי אין עוד מקום לקביעה שרווחה במחקר, ולפיה נותרה גבעת עיר דוד מחוץ לתחומי ההתיישבות הרומית בתקופת אליה קפיטולינה.

מבצע לרישום אוספי העתיקות המוחזקים בידי הציבור

רשות העתיקות יוצאת במבצע ראשון מסוגו, לרישום אוספי העתיקות המוחזקים בידי הציבור הרחב בישראל. מטרת המבצע - לתעד את אוצרות המדינה, ולאפשר מעקב מסודר אחריהם. מי שיירשמו במאגר המדינה כבעלי אוספי עתיקות, יוכרו ע"י המדינה כ"אספן עתיקות". הרשות תידע את הציבור במבצע גם באמצעות קמפיין מודעות באינטרנט. ישראל היא אחת מהמדינות העשירות בעולם בממצאים ארכיאולוגים. בהיותה כזו, גילו במהלך השנים גורמים פרטיים - במהלך עבודות פיתוח, עבודות חקלאיות ועוד - אלפי ממצאים ארכיאולוגים.   

בשנת 2002 הוסדר בחקיקה מעמדו החוקי של אספן העתיקות בישראל, שהוגדר כ"מי שבידו אוסף עתיקות שלא למסחר בהן". ההגדרה בחוק לאוסף עתיקות הינה:"מיצבור עתיקות של חמש עשרה עתיקות ומעלה". לפי ההערכה, בישראל לפחות 100,000 איש העונים להגדרה "אספני עתיקות", ואולם רק כמה מאות מתוכם מוכרים למדינה. בחודש פברואר 2009 נכנסו לתוקף תקנות, שיאפשרו את יישום אכיפת החוק שנחקק ב-2002. כעת, קוראת רשות העתיקות לציבור לפעול בהתאם לחוק, ולדווח על העתיקות המצויות בידיו. הדיווח יקנה למדווח מעמד של אספן ע"פ חוק, ויקנו לו תעודה. העתיקות יירשמו כרכושו של האספן, ומי שירצה למכור את האוסף שברשותו, יוכל לקבל לכך אישור באמצעות רשות העתיקות. כך, מחד, יוכל האספן לממש את העתיקה שברשותו, ומאידך, תדע המדינה לאן מועבר החפץ. 

מבצע הרישום יחולק לשני שלבים. בשלב הראשון, שימשך עד 31.12.2009, תקלוט רשות העתיקות את דיווחי הציבור על היות אדם אספן עתיקות. בשלב השני, תפנה רשות העתיקות לאספן הרשום ותבקש מהאספן לקטלג את תכולת האוסף. האספן יוכל לפנות לרשות בבקשת סיוע בקטלוג האוסף שברשותו.  

רשות העתיקות מעמידה לרשות הציבור אפשרות להירשם באמצעות טופס הניתן למילוי באתר, או להורדה ומשלוח באתר האינטרנט של רשות העתיקות, בכתובת www.antiquities.org.il  וכן באמצעות טפסים שימצאו במשרדי רשות העתיקות ברחבי הארץ. את הטפסים המלאים יש למלא ולשלוח באמצעות דואר רשום לכתובת: רשות העתיקות, מוזיאון רוקפלר ת.ד. 586 ירושלים 91004.

המחצבה ששימשה לאבנים מהן נבנה בית המקדש

 בחפירות הנערכות בירושלים ברחוב שמואל הנביא לפני הקמת בניין מגורים, בניהולם של ד"ר עופר שיאון ויהודה רפיאנו מרשות העתיקות, נחשפה מחצבה עתיקה משלהי ימי בית שני (בת כ-2,030 שנה), המשתרעת על שטח של  כדונם.  להערכת ד"ר שיאון, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, "גודל האבנים הגדול (עד 3 מ' אורךX  עד  2 מ' רוחב X עד 2 מ' גובה) מעיד על אפשרות סבירה כי האבנים הגדולות שנחצבו באתר יועדו לבניית מפעליו המפוארים של הורדוס בירושלים, ובהם כתלי בית המקדש. נראה כי במחצבה עבד מספר רב של פועלים, כאשר באתר נחצבו אבנים בסדרי גודל שונה: ראשית נחצבו אבנים קטנות, ולכשיושר השטח, נחצבו האבנים הגדולות. את האבנים חצבו באמצעות יצירת "תעלות ניתוק" רחבות שסומנו בעזרת אזמל שמשקלו כ- 2.5 ק"ג. לאחר יצירת התעלות, נותקו האבנים ממקומן בעזרת פטישים ואזמלים."

"ממקורות הסטוריים ידוע, כי לצורך בניית המקדש ומפעלים אחרים שבנה הורדוס, דוגמת ארמונו, נדרשו מאות אלפי אבנים בגדלים שונים – רובן במשקל 5-2 טון", אומר ד"ר שיאון. "מידות האבנים שנחצבו במחצבה שנחשפה, מתאימות לכתלי בית המקדש. הקטע הגדול שנחשף, הינו למעשה חלק קטן ממחצבות ענק שהתפרשו על כל המדרון - ממוסררה ועד סנהדריה. היום, עם חשיפתה של מחצבה זו, ניתן להיווכח בעוצמת מפעל הבנייה כפי שמתואר בכתבים ההסטוריים: יוסף בן מתיתיהו כתב כי לפני שהורדוס בנה את בית המקדש,  הוא את התשתית לכך: חציבת אבני בית המקדש ארכה 8 שנים תמימות. בית המקדש עצמו נבנה בתקופה קצרה יחסית של שנתיים. עם חשיפת המחצבות בסנהדריה וברמת שלמה, ברור שהורדוס חצב מהקרוב לבית המקדש, אל הרחוק: קודם הוא מיצה את האבן ברכסים הקרובים, ולאחר מכן פנה לחצוב באזורים מרוחקים יותר”.  לדברי ד"ר שיאון, "עולם ה'היי טק' של אותם ימים התמקד בדרכי החציבה, ההעברה והניוד של אבנים. מהמקורות ההסטוריים עולה שהורדוס הכשיר יותר מ10,0-00 אנשים לעסוק במלאכה זו: הם הכשירו דרכי מעבר ראויות, ואז העבירו את אבני הענק בדרכים מגוונות -  על גופי עץ שהתגלגלו בהובלת גמלים ושוורים, על עגלות שבנו, ועוד. בין הממצאים שנחשפו בחפירה ברח' שמואל הנביא - טסי המתכת (המכונים לחיים), שנועדו לנתק את האבנים מסלע האם, ומטבעות וחרסים משלהי ימי בית שני (המאה הראשונה לפני הספירה).

 רצפת הפסיפס בת ה- 1,700 שנה, מהמפוארות ומהגדולות שנראו בישראל, נחשפה בעיר לוד ב-1996. הפסיפס, המהווה פנינה ארכיאולוגית של ממש ומצב השתמרותו יוצא דופן, גודלו כ-180 מ"ר, הוא מורכב משטיחים צבעוניים שמתוארים בהם בפירוט יונקים ציפורים, דגים, מיני צמחים וכלי השיט והמסחר הימי שהיו בשימוש באותה תקופה. ייעוד המבנה שבו מוקמה רצפת הפסיפס אינו ידוע.התגלית המרשימה, תוצאה של חפירה שערכה הארכיאולוגית מרים אבישר מטעם רשות העתיקות לפני הרחבה של רח' החלוץ ע"י עיריית לוד, גררה גל של השתאות בישראל. בסוף שבוע אחד, בו הוצג הפסיפס לציבור, ביקרו באתר כ-30,000 איש מרחבי הארץ. הגילוי גרר רעש תקשורתי גדול, המבקרים במקום התפעמו. ואולם, בסיום החפירה, משלא נמצא תקציב לשימור ולפיתוח האתר לכדי תצוגה, כוסה הפסיפס, על מנת לשמור עליו מפני נזקי האדם והזמן. כעת, בתום מאמצים לגיוס הסכום הגבוה הנדרש לטיפול בממצא הייחודי, 13 שנה, אתרה רשות תרומה ייעודית מקרן לאון לוי, לצורך שימור ופיתוח האתר.

שימור האתר בלוד כמקפצה תיירותית וכמנוף לשינוי תדמית העיר - הפסיפס נמצא במזרח העיר לוד, סמוך לכניסה מצומת גינתון. לצומת זה גישה נוחה משדה התעופה בן גוריון, ומשניים מהכבישים הראשיים בארץ: כביש 1, המקשר בין תל-אביב לירושלים, וכביש 6, המחבר בין צפון הארץ לדרומה. האתר תחום בין שני רחובות: רחוב החלוץ - המוביל לשוק, ורחוב סטרומה, המוביל למרכז ההיסטורי של העיר. מיקום האתר בסמוך לצירי תנועה ארציים, מאפשר רמת נגישות גבוהה, ויאפשר את הפיכתו לאתר בעל עניין כלל ארצי. העירייה, בשיתוף עם רשות העתיקות, מתכננות לקשור אותו למסלול שיכלול מספר אתרים היסטוריים בעיר.  

קודם להכרזה על תחילת העבודות בשטח, התקיים תהליך הידברות מורכב ובונה בין תושבי לוד, העירייה ורשות העתיקות. מאחר שלצורך שימורו, נדרשת הוצאה של הפסיפס מהשטח וביצוע עבודות שימור במעבדות רשות העתיקות בירושלים, חששו תושבי לוד שהפסיפס לא יוחזר לאתרו. מנהל רשות העתיקות, מר שוקה דורפמן, התחייב בפני התושבים שהעבודה על חישוף הפסיפס תעשה תוך שיתוף מלא של הציבור, וכן -שהפסיפס יוחזר לאתרו, תוך הכשרת המקום כאתר תיירות.  בשל ייחודיות הממצא - במהלך עבודות השימור, שייערכו כשנתיים, יישלח קטע מהפסיפס לתצוגה במוזאון המטרופוליטן היוקרתי בניו-יורק. בפרק זמן זה יקודמו עבודות התכנון והביצוע באתר בלוד, ובסופן יוחזר הפסיפס למשכן הקבע שלו, והאתר ייפתח לקהל.

‏חפירה ארכיאולוגית חשפה: כך מילאו את בריכת הסולטן במים

מרבית הירושלמים מכירים את בריכת הסולטן כאתר המשמש לאירועי תרבות המוניים, אך במשך מאות שנים, היה המקום מאגר מים מרכזי וחשוב של ירושלים. בחפירה ארכיאולוגית שערכה לאחרונה רשות העתיקות לפני הקמת 'מוזיאון מונטיפיורי' המתוכנן במשכנות שאננים ע"י הקרן לירושלים, נחשפה אמה שהוליכה מים להר הבית וששמשה גם כמקור העיקרי להספקת מים לבריכת הסולטאן. החפירה, אותה ניהלו גדעון סולימני וד"ר רון בארי מרשות העתיקות, התמקדה בקטע מתוואי האמה התחתונה, בצידו המערבי של גיא בן-הינום ומעל לגשר דרך חברון.  

לדברי ד"ר רון בארי, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, "מדובר באמת מים מרשימה מאוד, שהגיע עד לגובה 3 מטרים. מטבע הדברים, אחד הדברים הראשונים שמיהר הסולטן סולימאן הראשון לעשות בירושלים (בצד בניית חומות העיר כפי שאנו מכירים אותן היום) היה לתקן את אמת המים שקדמה לו ולספק מי שתייה והיטהרות להמוני עולי רגל שהגיעו לירושלים. סולימן הצמיד אל אמת המים מגדל קטן, אשר לתוכו הוכנס צינור חרס. הצינור הטה את מי האמה אל בריכת הסולטאן ואל הסביל (מתקן ציבורי מוסלמי לשתיית מים) המרשים שבנה עבור עולי הרגל שחצו את גשר דרך חברון, ואשר השתמר במקום עד היום. לדברי ד"ר בארי, "ניכר, כי מיקום האמה היה מוצלח ויעיל ביותר: מצאנו ארבעה שלבים של אמות שונות, שהוקמו בדיוק באותה נקודה, אחת, ביזאנטית, מהמאות שישית-שביעית לספירה ושלוש עות'מאניות, שנבנו החל מהמאה ה-16 לספירה. שלושת האחרונות מקיפות מאגר מים תת-קרקעי גדול, שנבנה, כנראה, עוד לפני התקופה העות'מאנית." 

'האמה התחתונה' היא אחת משתי תעלות מים קדומות שמוצאן במעיינות הר חברון וב"בריכות שלמה", ויעדן ירושלים והר הבית. על בניית האמות ועל השיפוצים שחלו בהן, ניתן ללמוד ממקורות שונים עוד מימי הבית השני וממקורות מאוחרים יותר. קטעים שונים מתוואי האמה אף נחשפו בסקרים ובחפירות ארכיאולוגיות שנערכו מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו. מהמחקר עולה, כי האמה העתיקה נועדה לספק מי מעיינות באיכות גבוהה להר הבית, לתושבי ירושלים ולעולי הרגל הרבים שפקדו אותה לאורך הדורות. לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן בית המקדש, שמשה האמה את הלגיון העשירי, ולאחר מכן את הקולוניה איליה קפיטולינה, היא ירושלים הרומית. האמה היתה בשימוש גם בתקופת השלטון הנוצרי-ביזאנטי ולאורך שנות השלטון המוסלמי בירושלים.

מחקר המערה מבוצע ע"י רשות העתיקות, בשיתוף עם קרן קימת לישראל והמלח"ם. בהתרשמות ראשונית, משויכת המערה כפי הנראה לתקופה הפליאוליתית העליונה (40,000 – 20,000 שנה לפני זמננו), אך אפשר שהמערה הייתה בשימוש גם בתקופות קדומות יותר, וקביעה סופית ביחס לכך תוכל להתקבל רק לאחר מחקר מדוקדק של המערה.
בשלב זה המערה סגורה, והגישה אליה בלתי אפשרית. רשות העתיקות בודקת את הממצא המיוחד שנתגלה במקום, ובשלב מאוחר יותר, יידרש מחקר לבדיקת אוכלוסיית בעלי החיים, האקלים והגיאולוגיה של האזור, בתקופות שבה הייתה המערה בשימוש. כמו כן, תתוארך המערה בשיטות מתקדמות, שיספקו טווח גיל מוחלט.

ארכיאולוגים ברשות העתיקות מעריכים כי בחפירות האחרונות שערכו בחורבת בורגין שבפארק עדולם, איתרו למעשה, את כפר ביש, שהיה יישוב מרכזי בתקופת בית שני.  לרגל שנת ה-60 למדינה, העניקה קרן קיימת לישראל לראש הממשלה אהוד אולמרט, ובאמצעותו - למדינה, את "פארק עדולם" - פארק ענק בשפלת יהודה, המשתרע על כ-50,000 דונמים, והכולל נוף מרהיב, ממצאים ארכיאולוגים מתק' בית שני, שבילי הליכה ושבילי אופנים.  פארק עדולם שוכן בליבה של שפלת יהודה, מדרום לבית שמש. החל האלה מציין את גבולו הצפוני של הפארק ונחל גוברין את גבולו הדרומי. הפארק יוצר יחד עם פארק בריטניה ופארק ארצות הברית את המרחב הירוק של מרכז הארץ.

בתום המלחמה בצפון, הודיע ראש הממשלה אהוד אולמרט, כי יקצה 22 מליון ש"ח מתקציב התוכנית הממשלתית לחיזוק הצפון לטובת פרויקט הפארק, פרי יוזמתו של ראש עירית טבריה זוהר עובד. כעת, יוצא הפרויקט, ע"ש עוזר ברקוביץ' ז"ל לדרך, בניהולם של דינה אבשלום-גורני ועמוס גולדשטין מרשות העתיקות, יחד עם מנכ"לית החברה הכלכלית לפיתוח טבריה עלוית פרוינד, ובליווי משפחת ברקוביץ. "פארק ברקו" משתרע על שטח של כ- 100 דונם, הוא רווי בשרידיה העתיקים של העיר טבריה, למן היווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה-1 לספירה ועד למאה ה-11 לספירה, ימי שלטונם של הפאטימים.
בעזרתו של מתכנן הפרוגרמה הרעיונית אילן בן יוסף, גובשה תפיסה שהובילה להפיכתו של אזור רווי ממצאים קדומים למשאב "תיירבותי" שוקק וכלכלי, מקום בילוי אווירתי, חברתי וחינוכי לאורחי העיר ולתושביה - וזאת, על רקע תפאורת נכסי המורשת הארכיאולוגית המשומרים ומוגנים לדורות, המעצימים את חווית המודעות לעבר ולהיסטוריה.

לפי התכנית, שתוכננה ע"י האדריכל יהודה פרחי מטעם עיריית טבריה, בשיתוף אדריכל רשות העתיקות שחר פוני, יתקבלו המבקרים במבואה, שתכלול מרכז מבקרים, מתקני משחק לילדים, ועוד. הם יחלפו על פני חומת האבן של העיר הביזאנטית, או דרך השער הדרומי של העיר הרומית, שהשתמר לתפארת - על שני מגדליו. המטיילים ימשיכו ויעברו בקארדו - הרחוב המרכזי, המרוצף אריחים עשויים אבן, שהוביל מן השער אל העיר הרומית (ואל ערים מתקופות מאוחרות יותר), הם ייכנסו לשטח ירוק שבו משטחי דשא וצמחייה ארץ ישראלית, שיכלול מערכת שבילים במרקם תואם לגיאומטריה ולחזות החומרית של העיר הרומית. השבילים יתאימו להולכי רגל, לנכים ולעגלות תינוקות, ויגיעו למרכז התכנסות – הוא ה"אמפי-דשא" – שיכיל אלפי מקומות ישיבה ומיועד לאירועים המוניים וחסר היום בטבריה, בו יתקיימו מופעי מוסיקה, הצגות ועוד, תחת כיפת השמים.
הקארדו המרכזי ימשיך להוביל את המבקר צפונה דרך שטחים ירוקים אל מבנה המרחצאות, בו ניתן יהיה לבקר, ואל מבנה הבזיליקה.  ממצאים ארכיאולוגים שנמצאו בטבריה בחפירות שנערכו בעבר, ובהם עמודים וכותרות אבן, מתקנים חקלאים קדומים ועוד, ישולבו לאורך הקארדו.  במקום יפעלו מוקדי פעילות נופש: טיולי אופניים ייצאו מן הפארק אל יער שוויץ, שביל סובב כינרת ועוד, וכן מוקדי שירותים, קפיטריה ועוד. סיום העבודות בחלק זה של הפארק צפוי בקיץ הקרוב. בהמשך, במסגרת הרחבת "פארק ברקו", מתוכננת חפירה של התיאטרון הרומי, הממוקם בתחתית הר ברניקי. התיאטרון בנוי אבן, הוא מרשים בגודלו, ופונה מזרחה, כך שהיושבים בו ראו את הכנרת למולם, את הגולן והחרמון. החזון הוא שהתיאטרון הקדום והמרשים ישוב לשמש למופעי ענק גם בימינו אנו.
"פארק ברקו" הוא חלק משטח רחב יותר, שבו ממצאים ארכיאולוגים חשובים, אשר צפויים כולם בעתיד להיכלל בפארק ארכיאולוגי גדול, שבו מצויים מבנים קדומים שנחפרו בעבר והם עומדים חשופים היום בשטח ובהם: מבנה בית המדרש המיוחס לרבי יוחנן, שנחשף בשטח המכון לטיהור שפכים של טבריה, כנסיית העוגן על הר ברניקי, מבנה כנסייה ביזאנטית נוספת שנחשף לאחרונה, הקארדו, השוק, אמת המים ומאגר המים. עירית טבריה ורשות העתיקות ימשיכו לפעול לשיקום ולשימור מבנים קדומים אלו, ולהכללתם בתוכנית תיירותית רחבת היקף.

לעוד חדשות מימים עברו לחצו כאן!

צור קשר

מנויים

טיולים

עד הקצה

נוסעים בזמן

דף הבית

©  כל הזכויות שמורות ל"תורPassepar - נוסעים בזמן"