|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חיים על המים - אגם אינלה, מיאנמאר (בורמה) |
||||
|
||||
|
למיאנמאר הגעתי, לראשונה, באוקטובר 1996. תכננתי להישאר עשרה ימים בלבד, אך מצאתי את עצמי שוהה במדינה המופלאה הזו ארבעה חודשים, שגם לאחריהם התקשיתי לעזוב אותה, כשאני נאחז בידיעה שמה שחוויתי שם, ילווה אותי כל חיי. יותר מכל, שבו את לבי תושביה הנפלאים של המדינה, על טוב לבם הנפלא, הנתינה ללא גבולות והתמימות, שקשה להאמין שעדיין קיימת בעולמנו.
ארץ מהאגדותבצפון-מזרח המדינה, באזור גדול למדי, שוכנת מדינת שאן, בסמוך לגבול עם סין, לאוס ותאילנד; מפגש גבולות זה, זכה לכינוי 'משולש הזהב', בשל התעשייה הענפה שהתנהלה בו, של גידול אופיום והמסחר בו, שנאמדה במיליארדי דולרים. במשך שנים ארוכות, היה נתון האיזור במאבקים קשים, שהתנהלו בין ברוני הסמים לשלטונות, אך כיום שורר בו שקט יחסי. מדינת שאן, שגודלה פי שבעה מישראל, מאכלסת כארבעה וחצי מיליון איש, הנחלקים בין 66 קבוצות אתניות שונות. אגם אינלה, שזכה לכינוי - "ונציה החקלאית", מהווה את הפנינה האמיתית של המחוז, כשהוא נחשב לאחד האתרים המעניינים והקסומים ביותר באסיה. האזור בו שוכן האגם, טובל באווירה כפרית פסטורלית, עם חיים שבטיים פשוטים, המתנהלים על מי מנוחות (תרתי משמע); שיט על האגם הקסום, נראה כמו לקוח מתוכנית באחד מערוצי המדע והטבע, עם נופי ערוגות צפות של גידולי ירקות, שיטות דיג וחתירה יחודיות, שווקים צפים ססגוניים, שפע של מונומנטים דתיים ויופי גולמי עוצר נשימה.
אגם אינלה שוכן בליבה של רמה הררית, בגובה של 875 מ' מעל פני הים; אורכו - 22 ק"מ ורוחבו - 11 ק"מ, כשהוא מהווה את אגן ההיקוות של ההרים הסובבים אותו. האגם רדוד ברובו, כשבמקומות רבים נע גובה המים בין מטר אחד לשניים. כמאה ושלושים אלף איש חיים על האגם וסביבו - רובם בני הקבוצה האתנית "אינתה" (השונה משאר עמי האיזור), שפירוש שמה הוא - "בני האגם".
האגדה מספרת על שני אחים בני האינתה, שהגיעו למקום במאה ה-14, מאזורי החוף של דרום מיאנמאר; הם התיישבו בעיירה ניוגשווה, אשר לשפת האגם, ועבדו אצל הנסיך; הלה, שהיה מרוצה מיעילותם ומחריצותם, ביקש מהם להביא את קרוביהם שנותרו בדרום. כשחזרו האחים, מלווים בבני משפחותיהם, הובהר להם שהמקום היחידי בו יוכלו להתיישב הוא על האגם. הם הקימו ארבעה כפרים על האגם והחלו לפתח בו חקלאות, דיג ומגורים. מכאן, זכה האגם לשמו - 'אינלה', שמשמעותו - 'ארבעה באגם'.
חיים על המים על האגם בנויים כפרים של בתי עץ על כלונסאות, המסודרים בשדרות רחבות, ביניהם עובר 'הרחוב הראשי', בדמות תעלת מים, עם תנועה מתמדת של סירות. מלבד העובדה שהם שוכנים על המים, אלו הם כפרים לכל דבר, עם בתי ספר, בתי קפה, מנזרים, חנויות ואפילו מגרשי משחקים, העשויים סוללות עפר, המהוות 'אי' בלב הכפר. בשעות אחר הצהריים, כאשר חוזרים מבית הספר ומהעבודה, יוצאים כולם ל"רחובות" ונפגשים במגרש, שם הם יכולים להשתשע ולשחק. נסו לדמיין לעצמכם יום שיגרתי בכפר, כשברצונכם לבקר את השכנים, לערוך קניות או לקחת את הילדים לבית הספר, ושתי הדרכים היחידות לעזוב את הבית הן בסירה או בשחייה. ואמנם, לכל משפחה יש ב'חניה' (מתחת לכלונסאות הבית) מספר סירות קנו קטנות, ובדרך כלל - גם סירת מנוע אחת. וכך, מתנהלים להם בנחת החיים על פני המים, כשכמעט לכל כפר יש את ההתמחות המקצועית שלו - במספר כפרים טווים משי בעזרת נולים עתיקים, בכפר אחר מתמחים בייצור שמשיות ומניפות מנייר, ובכפרים הסמוכים עוסקים בייצור תכשיטים או סיגרים, עבודות פחחות, קדרות וכו'. בשנים האחרונות, תודות לתרומות מממשלת יפן, מפותחות באזור האגם מערכות ניקוז ואינסטלציה; כך, הביוב מן השירותים, המצויים בסמוך לבתים, שבעבר התנקז אל מי האגם, מוזרם לגבעות חול שהוקמו בסמוך לכפרים, המשמשות כבורות ספיגה. עם התפתחות מגמת התיירות באזור, קמו מספר בתי מלון על האגם; אלו מזמנים חוויה בלתי רגילה של לינה בבית כלונסאות על המים, המאפשרת לחוש מקרוב, ולו במעט, את אורח החיים המקומי. ככלל, בעת ביקור באיזור, מהווה המפגש עם האוכלוסיה המקומית את החוויה המרתקת והנעימה ביותר. פעמים רבות, מוזמנים התיירים לביקור ולארוחה בבתי המקומיים, כשהמחשבה הראשונה, העולה בראשו של המערבי הממוצע, היא "בטח מנסים למכור לי משהו"; עם זאת, בסיום הביקור, כשיוצאים מן הבית הפשוט והדל, אך הנקי ומטופח להפליא, מלווים רק בחיוכיהם של המארחים, מתחילים להבין שנותרו עוד מקומות בעולם בהם לא הכל מונע עבור בצע כסף. משהו בתפישת החיים הפשוטה של אותם אנשים, מצליח להפיח סוג מסויים של אושר ואמונה במין האנושי, שנראה והנפש המערבית מתקשה למצוא.
הערוגות הצפות אחד המחזות המרתקים באגם, הוא של בני האינתה, העומדים על סירות הקנו הקטנות וחותרים. התושבים המקומיים פיתחו שיטת חתירה ייחודית, בעזרת הרגל, הדוחפת את המשוט אחורנית, בתנועה סיבובית, הנראית למתבונן מהצד כמעט בלתי אפשרית. בעוד תיירים מתקשים לשמור על שיווי המשקל, אפילו בישיבה בסירות הקנו המקומיות, עומדים בני האינתה בגאון על רגל אחת, בחלקה האחורי של הסירה הקטנה, בעוד רגלם השנייה אוחזת במשוט גדול וחותרת. שיטת חתירה זו, נובעת מכמה סיבות - ראשית, שרירי הרגל חזקים יותר משרירי היד, מה שמקל על החתירה למרחקים ארוכים; שנית, אופן חתירה זה מותיר את הידיים פנויות לעסוק בעבודות שונות, המתבצעות מן הסירה; בנוסף - כאשר מתבצעת החתירה בעמידה, ניתן להשקיף למרחק רב יותר, ולהבחין בנעשה מבעד לסבך (חיוני ביותר לעוסקים בדייג, למשל). התופעה המעניינת והייחודית ביותר באגם, היא החקלאות שהתפתחה בו. האקלים באזור ממוזג, קריר ויבש יותר מן האקלים הטרופי השורר ברוב חלקי המדינה; עונת הגשמים קצרה יחסית, רובה מתרחשת במונסונים של ימי הקיץ, כך שבמרבית השנה, יש מחסור במי השקייה. יתר על כן, מאחר והאזור הררי ברובו, ישנו מחסור מהותי בשטחי גידול מישוריים. בהתאם לתנאים אלו, פיתחו בני האינתה שיטת גידול ייחודית להפליא, בצורת ערוגות וגנים צפים. תהליך הכנתן של הערוגות הצפות, המשמשות לחקלאות, אורך מספר שנים; תחילה, מנסרים התושבים פיסות אדמה ארוכות וצרות משולי האגם (או מן האיים שעליו), ומשיטים אותן לאיזור סמוך לכפר בו מתגורר החקלאי. במקום המיועד, מעוגנות פיסות האדמה לקרקעית האגם, בעזרת מוטות במבוק ארוכים, ומוסיפים להן בוץ וצמחי יקינטון המים, אשר מסייעים לציפה. לאחר שהערוגה מוכנה וממוקמת, מתחילה הזריעה, לאחריה מדשנים את הקרקע, באמצעות כמות גדולה של אצות שנשלו מן האגם, עליהן שופכים בוץ מן הקרקעית (העשוי אדמת סחף, העשירה במינרלים). מאחר ולא ניתן לעמוד על הערוגות, כל העבודות הכרוכות בגידולים הצפים מתבצעות מן הסירות. צורת החקלאות הייחודית היא הידרופונית במהותה - חקלאות ללא צורך בהשקיה, כשהשורשים ניזונים ממי האגם. כך, מתקבל יבול איכותי ופורה להפליא, הודות לשפע המצוי במים, האקלים הממוזג והדישון היעיל. עגבניות, דלועים, מלפפונים, ענבים, מלונים, אבוקדו, פפאיה, כרוב, חצילים ומיני פרחים, מהווים רק חלק ממגוון הגידולים המקומיים, המשווקים לכל רחבי המדינה לאורך כל השנה. |
||||
|
||||
|
האמונה הקדומה על האגם ולגדותיו, שוכנים שפע של מנזרים בודהיסטים; זאת בהתאם לאמונה המלווה את מרבית תושבי המדינה, המהווה חלק בלתי נפרד מחייהם. במקורו, הבודהיזם אינו נחשב לדת, כשזרם התראוואדה, הרווח במיאנמאר, משמר את העקרונות הבסיסיים מימי הבודהא. עוד בימי חייו של הבודהא, החלו לתרגל מיליוני אנשים את הדרך אותה לימד; כ-200 שנה לאחר מותו, הביאה משנתו למהפך דרמטי בחייו של המלך ההודי הגדול אשוקה, ובעקבות כך - בחייהם של תושבי האזור כולו. לאחר מסעות כיבושים עקובים מדם, נשבה המלך בדרכו של הבודהא, בחר בדרך הפיוס והשלום והחל להפיץ את התורה שלמד למדינות השכנות, ביניהן גם במיאנמאר. במרוצת השנים, נעלם הבודהיזם מהודו, אך נשתמר במדינות השכנות, במיוחד במיאנמאר, בה העמיק שורש ונשתמר בצורתו המקורית. נזירות היא הדרך המהירה ביותר להגיע להארה, עליה דיבר הבודהא. כך, חיים כיום במיאנמאר כ-600 אלף נזירים, המהווים חלק בלתי נפרד מנופה ומתרבותה של המדינה. למעשה, כמעט כל אזרח מקומי יזכה להיות נזיר, לפחות פעם אחת בחייו - יש מי שחיים כך למשך תקופה קצרה בלבד, אחרים מקדישים לדרך זו את כל חייהם. אורח חייהם של הנזירים, מאפשר להם להקדיש זמן רב לתרגול רוחני ולפתוח סגולות של צניעות ופרישות. אחד העקרונות החשובים בנזירות, הוא למוסס את האגו ולהשתחרר מן ההיקשרות לחפצים חומריים. לכן, הנזירים לבושים בתלבושת 'אחידה' (בדמות גלימה), הם מגולחי שיער ונטולי כל רכוש.
הפסטיבל הגדול תקופת גשמי המונסון (יוני-אוקטובר), היא תקופה של תענית ומדיטציה, עבור הבודהיסטים, כשעם שוך הגשמים - מתחיל עת הפסטיבלים. אחד מן הפסטיבלים הגדולים והחשובים במיאנמאר, נחגג באגם אינלה, בסביבות ספטמבר-אוקטובר (לוח השנה הבודהיסטי הוא לונארי (נקבע על פי הירח), כך שהתאריך הלועזי משתנה משנה לשנה). החג אורך כשבועיים וחצי - ראשיתו בלילה של מולד הירח והוא מסתיים שלושה ימים לאחר מילואו. בתקופה זו, שרוי האגם כולו בתכונה רבה - מכל העיירות והכפרים (הקרובים והרחוקים), מגיעים למקום אלפי עולי רגל בני קבוצות אתניות שונות, על לבושם האופייני. רובם מתכנסים בניונג-שווה (nyaung-shwe) - העיירה המרכזית, שעד אליה מגיע הכביש המוליך לאגם. במהלך החג, מוּצאים מן הפגודה החשובה ביותר באגם (paung Daw-oo), ארבעה מתוך חמישה פסלי בודהא, המכוסים בעלי זהב (כמנהגם של המקומיים). הפסלים, שלפי האמונה מגינים על האגם ותושביו מפני רוחות רעות, מושטים ברפסודה מוזהבת, בעלת צורת 'קארוויק' - ציפור מיתולוגית, המסמלת את העולם; היא מחוברת בחבלים לסירות משוטים, הגוררות אותה למסע בין כפרי האגם. בכל כפר, עם הגעתה של הציפור, יוצאות סירות ארוכות וצרות, בהן יושבות בנות האגם, כשהן לבושות בתלבושת מלכות מסורתית. בנוסף, שולח כל כפר סירה, עם כחמישים מאנשי הכפר, הלבושים בלבוש מסורתי אחיד, ומתקיימת תחרות שייט בין סירות הכפרים. כמסורת התנועה באגם, החתירה נעשית באמצעות הרגל, כשעל כל סירה מצוי חותר אחד המכתיב את הקצב, אנשים שתפקידם להניף מטריה לבנה (שעל פי המיתולגיה הבורמזית, מגנה עליהם מפני הרע) וכן - נגנים ורקדנים. המחזה של המוני גברים, החותרים בו זמנית ברגל, הוא מרהיב ביופיו, כשלכך מצטרפת מוזיקה, צבעוניות ואווירת חג. כשמגיעה הסירה למנזר שבמרכז הכפר, מונחים הפסלים על גבי עגלה, ומובלים בתהלוכה מפוארת ברחבי הכפר, אותה מובילים הנזירים. התושבים הנרגשים לובשים בגדי חג, משליכים פרחים על השבילים בהם עוברת התהלוכה, ומעניקים לנזירים מנחות מזון. היום האחרון של הפסטיבל, הוא היום החגיגי ביותר - הפסלים מובאים בחזרה אל הפגודה הראשית, בשיט חגיגי והמוני, הכולל את הסירות מכל הכפרים, כשהמונים מתכנסים לחזות באירוע. התעלות כולן מקושטות פרחים, הנזירים החשובים נמצאים בתוך סירת הקאראוויק, כשבדרך כלל מצטרפים לחגיגות גם כמה גנרלים בכירים, מן הכת הצבאית השלטת במדינה. כך, עם הרבה שמחה ומהומה, מצליח הפסטיבל הססגוני להפליא, לבטא ולשקף את הוויתה של המדינה. |
||||
|
הנקודה היהודית בעיר הבירה יאנגון, אשר בדרום מיאנמר, נמצא בית כנסת ספרדי, שקרוי - "מושיע ישועה", שהוקם לפני כמאה שנה, על ידי מהגרים יהודים שהגיעו מהודו. בתחילת המאה ה-20, תחת השלטון הבריטי, מנתה הקהילה היהודית במדינה כ-2,500 יהודים. בשנת 1961, כשבורמה עברה הלאמה וכל הרכוש הפרטי הוחרם, עזבו מרבית היהודים להודו. כיום, נשארה במדינה קהילה יהודית קטנטנה, הממשיכה לשמר את מסורותיה. |
||||
|
||||
|
כמה מילים על המצב... הגעתו של ניקוטו די קונטי (Nicoto di Conti) הונציאני לחופי בורמה, שהיה האירופאי הראשון שהגיע לאזור, סימנה את תחילתה של נוכחות אירופאית קולוניאליסטית ארוכת שנים - תחילה היו אלו הפורטוגזים, והחל מן המאה ה-17 – הצרפתים, ההולנדים והבריטים. במסגרת ההתפשטות הבריטית בדרום-מזרח אסיה, ידעה המדינה פלישות חוזרות ונשנות מצד האימפריה, עד שבשנת 1886 סופחה להודו הבריטית. בשנת 1937, השתחררה בורמה מהעול הבריטי (בעזרתם של הכוחות היפנים), אך רק ב-1947 זכתה לעצמאות. בטרם הספיקה המדינה הצעירה לבסס את עצמה, צפו ועלו המתחים הפנימיים בין השבטים והדתות, כשהם מערערים על יציבות השלטון. בשנת 1962, הנהיג הגנרל נה ווין (Ne Wein) הפיכה צבאית, הדיח את הממשלה הדמוקרטית שעמדה על סף קריסה והנהיג סוציאליזם קשוח. כלכלתה של בורמה התדרדרה במהירה, והאזרחים ידעו עוני ומצוקה קשים. מחאה אזרחית רחבה, בין השנים 1988-1987, לוותה בהתנגשויות קשות ואלימות עם הממשל, והביאה למותם של מאות אזרחים ופגיעה באלפים. כתוצאה מן האירועים, התחוללה הפיכה נוספת, בה תפס את רסן השלטון הגנרל סו מואנג (Saw Maung). מואנג הבטיח לקיים בחירות דמוקרטיות בשנת 1989, אך למרות ניצחונה המוחץ של מפלגת האופוזיציה - הליגה הלאומית למען דמוקרטיה (NLD), הם לא הורשו לתפוס את השלטון. במשך שנים ארוכות, הושמו מנהיגי המפלגה במעצרי בית, ביניהם גם אונג סאן סו קווי (Aung San Suu Kyi) - כלת פרס נובל לשלום, לשנת 1991. הוקמה מועצה לכינון חוקה חדשה למדינה - ה-SLORC, אך ההבטחות לרפורמות טרם קיומו. כיום, שוחררה סו קווי ממעצר בית, אך היא אינה יכולה לעזוב את גבולות המדינה, למרות שרשמית היא מורשית "לעסוק בכל פעילות שתרצה" (כך על פי מפלגת השלטון). בשנים האחרונות החלה הידברות בין ה-NLD למפלגת השלטון, עם הבטחות לביצוע רפורמות במדינה. לבינתיים, ממשל צבאי עדיין מושתת במדינה, עם קשרים הדוקים לתעשיית הסמים באזור. |
||||
|
שאלה של אמונה במאה החמישית לפנה"ס, חי בהודו נסיך בשם סידהרתא גוטמא. כשהגיע לגיל 29, מאס הנסיך בחיי הארמון והבין כי חיי החומר אינם מביאים לאושר אמיתי; הוא סבר כי החיים טומנים בחובם סבל רב, שהרי סופו של כל אדם לחלות, להזדקן ולמות. באישון לילה, עזב הנסיך הצעיר את הארמון ויצא למסע חיפוש, אחר הדרך שתביא אותו לשחרור מוחלט מן הסבל. במשך שש שנים, ניסה גוטמא למצוא את הדרך - הוא חי חיי סיגוף קיצוניים ותרגל אימוני ריכוז קשים, אך גילה שכל אלה אינם מובילים אותו אל האושר. אז הבין, כי עליו לחפש אחר "דרך האמצע", שאינה סיגוף ואינה תענוגות חושים. גוטמא התיישב תחת עץ, החל להתבונן פנימה אל תוככי נפשו, ולבדוק, ממש כמו מדען, מהו בעצם ה"אני". בסופו של תהליך ההתבוננות, הגיע גוטמא להארה מוחלטת, למצב של שחרור מהסבל, וזכה לכינוי 'בודהא' - 'אדם שהגיע להארה'. מאותו הרגע, במשך 45 שנה, עד למותו בגיל 80, הקדיש בודהא את חייו ללימוד הדהארמה (Dharma), הדרך אותה גילה (שמשמעותה - 'חוק טבע'), כשכל פועלו נובע מחמלה ואהבה לבריות. משנתו של בודהא, מציעה דרך אוניברסלית לחיים מאושרים, המבוססים על הבנת וקבלת חוקי הטבע, החלים על כל יצור בעולם. בודהא לא ייסד דת, וודאי שלא הכיר את המילה 'בודהיזם'; הוא מעולם לא ביקש שיאמינו בו, ואף להיפך - טען שאמונה עיוורת רק מכשילה, וכי ניתן להגיע לשחרור רק מתוך התנסות עצמית ישירה. לתפיסתו, אדם שמייצר רגש שלילי בנפשו (כעס, שנאה, קינאה, או מחשבה שלילית), הוא הקורבן הראשון שלו. מנגד - אדם שאוהב, מעניק ועוזר לזולת, יזכה מיד לשלווה והרמוניה בנפשו. לתפיסתו של בודהא, כל התופעות בעולם הן בנות חלוף ואין דבר שניתן לאחוז בו לנצח, כולל החיים עצמם. הסבל מתחיל עם ההיקשרות - היקשרות למנעמים ותענוגות, לאגו ולחיים; כשהללו יחלפו או ישתנו, אמר בודהא, הם יותירו אותנו אומללים. לעומת זאת, כשאדם מבין שהדברים הם בני חלוף, הוא יישאר מאוזן, על כל העליות והמורדות המזומנים לו בחייו, יסבול פחות ויוכל לחיות חיים שלמים ומאושרים יותר. |
|
|
