את הסופ``ש האחרון ביליתי בקיוטו, עיר המקדשים, אלא שהפעם לא נסעתי לשם כדי לראות מקדשים. הכל התחיל לפני כשבוע, כשאריאל סיפר לי על השלכת המדהימה שהוא ראה לאחרונה במקדשים בקיוטו. התיאורים שלו בהחלט היו מעוררי קנאה, אבל לא חשבתי ברצינות לנסוע את כל הדרך עד לשם רק כדי לראות עלים. אבל כשאמרתי את זה למיכל (למעשה, במילים אלו ממש) היא פקדה עלי להזיז את התחת ולנסוע לקיוטו כמה שיותר מהר, כי הסתיו הוא העונה הכי נפלאה להיות שם. היא אפילו אמרה שאם היא היתה עכשיו שוב ביפן, היא היתה מבלה שבוע שלם אך ורק שם (מאת: דנה פאר).

מכיוון שעם מיכל אני אף פעם לא מתווכחת בענייני טיולים (היא תמיד יודעת על מה היא מדברת ומה כדאי לראות ולעשות) הבנתי שאני אכן משקיעה עכשיו כמה מאות דולרים ונוסעת לראות את השלכת בקיוטו. הבעיה היחידה היתה למצוא איפה לישון שם, כי: א. ביפן נהוג להזמין מקומות הרבה זמן מראש. ב. היפנים מתים על השלכת של קיוטו. ג. בסופ``ש האחרון היה חג לאומי, מה שהאריך אותו לשלושה ימי חופש - הזדמנות מצויינת עבור היפנים להזמין מקומות הרבה זמן מראש ולנסוע לראות את השלכת של קיוטו. התוצאה היתה שהניסיון להזמין מקומות ב-Hostel World נחל כשלון חרוץ: מצאתי רק מקום אחד פנוי ללילה שבין ראשוןן לשני, בהוסטל שקיבל ביקורות גרועות בחדר לגברים בלבד. בקיצור, נאדה.

בלית ברירה חיפשתי מלון אמיתי, אבל עד שחשבתי שמצאתי אחד הודיעו לי אחרי יומיים שאי אפשר לאשר את ההזמנה כי מסתבר שהתפוסה שלו מלאה (וגם של כל המלונות האחרים שניסו לבדוק עבורי). קדחת. כשקיבלתי את ההודעה הזאת נותרו לי רק חמישה ימים, וידעתי שהסיכוי שאצליח למצוא משהו הוא קלוש עד אפסי. בשלב הזה חשבתי לעצמי משהו בסגנון: אלוהים, אם אתה אוהב אותי, תעשה בבקשה שמישהו ביטל. התחברתי שוב ל-Hostel World, הקלדתי את התאריך, ו... מה אתם יודעים?! מישהי ביטלה! וכך מצאתי מקום פנוי בהוסטל שקיבל ביקורות טובות בחדר של שבע בנות. מעולה! באותה השניה ממש חטפתי את המיטה הזאת, וכך יצא שמצאתי מקום לינה בקיוטו חמישה ימים לפני הנסיעה ב-27 דולר בלבד. קצת מגוחך, אגב, כשלוקחים בחשבון שהנסיעות עצמן עולות יותר מ-200.

ליסה החליטה שהיא רוצה להצטרף אלי ליום הראשון (היא נאלצה לחזור לנומזו כבר באותו ערב כי היא, בניגוד אלי, מלמדת בימי שני), כך שביום ראשון השכמנו בחמש וחצי בבוקר ותפסנו את השינקנסן הראשון לקיוטו. כשהגענו לקיוטו הלכנו להפקיד את התיק שלי בהוסטל, ואז התחלנו את סבב המקדשים. עכשיו, חשוב שתבינו משהו: אנחנו לא באנו לראות את המקדשים עצמם, אלא את השלכת במקדשים, מה שאומר שהקריטריון שלנו היה מקדשים שאינם מפורסמים דווקא בזכות יופיים הרב, אלא בזכות העצים והגנים שלהם (למשל, גנים ששתלו בהם הרבה עצי אדר, ובעצם כל עץ שאינו ירוק-עד). ואיך יודעים לאילו מקדשים ללכת? מסתבר היפנים כל כך משוגעים על השלכת, שישנם אתרי אינטרנט שעוקבים באופן יומיומי אחר מצב השלכת בכל רחבי יפן, מדווחים על הסטטוס שלה בכל מקום (צהוב, אדום, חום-שחור...) וממליצים על המקומות הטובים ביותר ללכת אליה. כשסיפרתי לנוריקו שליסה ואני נוסעות לקיוטו היא נכנסה לאחד מהאתרים האלה והכינה לנו רשימה של המקדשים שהכי שווה ללכת אליהם. בנוסף לכך היו לנו המלצות ממיכל ומתלמידה של ליסה, ומכל ההמלצות האלו הצלחנו להרכיב לנו מסלול די מגוון ליום הראשון.
מתחנת קיוטו נסענו למקדש טופוקוג`י, שהיה עמוס בתורים בצורה מגוחכת ממש, ולאחר מכל המשכנו למקדשים ננזנג`י ואייקאנדו. כל המקדשים היו מדהימים, בעיקר אייקאנדו. בערב נסענו למקדש נוסף, קיטאנו-טנמאנגו, שם היתה ``תצוגת לילה`` של השלכת באמצעות פנסים. מאד יפה, אבל אין ספק ששלכת עדיף לראות במשך היום. בכל מקרה, אין לי יותר מדי מה לכתוב, השלכת היתה מדהימה .
אחרי המקדש האחרון חזרנו לתחנת קיוטו, שם ליסה נפרדה ממני והלכה לתפוס שינקנסן בחזרה הביתה. בשלב זה הלכתי לקנות מצרכים בסופרמרקט לארוחת ערב ואז חזרתי להוסטל. משום מה באותם רגעים נפלה עלי תחושת בדידות, אולי כי את כל היום ביליתי עם ליסה ועכשיו מצאתי את עצמי לבד בעיר שאני לא מכירה בה אף אחד. גם כשהגעתי להוסטל המצב לא השתפר, כי האווירה היתה לא ידידותית במיוחד - האנשים שפגשתי במטבח ובמסדרונות היו שקטים, עסוקים ושקועים בעצמם, והעובדה שאני הייתי די עייפה בעצמי רק הוסיפה לדכדוך הכללי. אבל כשהלכתי לחדר שלי והתחלתי להוציא את הדברים מהתיק המצב השתפר מאד, כי פגשתי שם שלוש בחורות נחמדות - אחת רופאה סינית, והשתיים האחרות דיילות ממלזיה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שפגשתי אנשים ממלזיה, וכמובן שנורא התלהבתי והתחלתי להציף אותן בשאלות. הן היו ממש חמודות והיה בינינו די קליק, אחרי שדיברנו הרבה זמן הן אפילו הציעו שאני אצטרף אליהן לסיבוב בעיר. אבל אני כבר הייתי עייפה ורק רציתי להתקלח וללכת לישון.
(באמצע הלילה, אגב, התעוררתי לכמה דקות מרעידת אדמה, ומה שחשבתי לעצמי באותם רגעים היה: אלוהים, בבקשה עשה שזאת לא תהיה רעידת אדמה רצינית, כי ממש אין לי כח לקום מהמיטה...)
בבוקר הלכתי לראות את מקדש טנריוג`י, שהיה ללא ספק המוצלח ביותר: אלוהים אדירים, השלכת המדהימה ביותר שראיתי בחיי. לא יכולתי להפסיק לצלם, וגם לא יכולתי להפסיק למלמל לעצמי את המשפט הכה-אהוב על משתתפי היפה והחנון: ``זה לא אמיתי, הדבר הזה, זה לא אמיתי...`` נראה לי שפשוט יכולתי לשבת בגן של המקדש הזה יום שלם ולהעביר אותו בבהיה מתפעמת, הבעיה היתה שכל הזמן ירד זרזיף גשם, מה שלא יותר מדי הפריע אבל בשלב מסויים הרטיב לי לגמרי את נעלי הספורט ואת הגרביים שמתחתיהן. אפילו הגרביים להחלפה שהבאתי איתי בתיק הקטן לא פתרו את הבעיה, כי כאמור, גם הנעליים היו רטובות... ולכן, אחרי שסיימתי לצלם בערך 200 תמונות החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. הדרך הביתה לא היתה החוויה הכי כיפית שחוויתי בחיים שלי, בהתחשב בעובדה שחצי מהדרך ביליתי בעמידה, לחוצה בין עשרות יפנים שהיו גם הם בדרך הביתה מחופשת סוף השבוע. מה לא עושים בשביל לראות את השלכת של קיוטו. אבל אין ספק, היה שווה.

רוצים לטייל ביפן? לחצו כאן!

Í חזרה לתוכן העניינים