|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מסע שורשים תלת-דורי |
|||
|
סיפור מרתק על מסע תלת-דורי מרתק לחבל ארץ עשיר בהיסטוריה משפחתית.
מסע אל שורשי המשפחה של משפחת רשף מטרנסילבניה (רומניה), בעקבות השורשים.
מאת: ארנון הרשקוביץ |
 |
||
|
הכל התחיל, כמו בסרטים, סביב שולחן האוכל. תמרה רשף (69) סיפרה לבני משפחתה, כי קרוביה מפלורידה ומהונגריה מתכננים לעלות לקברי אבותיהם בטרנסילבניה, וכי היא מתעתדת להצטרף אליהם. ענת רוזן (47), בתה של תמרה, אמרה מיד כי היא רוצה להצטרף, וזאת אמרה גם מעין (12), בתה של ענת. עבור ענת ומעיין, הגיעה ההצעה בעיתוי מושלם, זמן לא רב אחרי שמעין החלה בכתיבת עבודת "שורשים" שלה - עבודה אשר סחפה אליה את ענת, וחשפה בפניה את רזי הגנאלוגיה ואת סודות המשפחה. עבודתה של מעין זכתה במקום הראשון בתחרות ארצית של עבודות "שורשים" בבתי-ספר, וענת מצאה עצמה שקועה ביחד עם בתה במחקר משפחתי מקיף, כאשר מדי פעם היא חוזרת לאמה ("מאגר ידע בלתי נדלה") בשאלות על הקרובים השונים. וכך, הגיעו השלוש לפסוע בשבילי עבר, במסע תלת-דורי מרתק לחבל ארץ עשיר בהיסטוריה משפחתית. מסע אשר היה גם טיול בת-המצווה של מעין ("זה היה או לנסוע עם סבתא לקניה, או לנסוע אתה ועם אמא לרומניה"). שני הוריה של תמרה עלו ארצה כחלוצים צעירים בשנת 1933, ולאחר שחסכו כסף, העלו את בני משפחתם הגרעינית. ענת מספרת שהיא גדלה עם סבא-רבא וסבתא-רבתא ועם דודים גדולים, "ורק בתהליך המחקר הבנתי את הקשר שלי לשואה". טרנסילבניה (Transylvania) הוא שמו ההיסטורי של חבל ארץ פורה, אשר נמצא היום במערב רומניה ובמרכזה (ניתן לה ב"הסכם וורסאי" מתום מלחמת העולם הראשונה). עברו העשיר של האזור מתחיל באימפריה הרומית (המאה הראשונה לספירה), ממשיך בשלטון ארוך-שנים של הממלכה ההונגרית (מן המאה ה – 11), בגלי הגירה גדולים (יהודים מוזכרים בה לראשונה במאה ה – 16), ובסיפוח לאימפריה האוסטרו-הונגרית (המאה ה – 19). בתקופת מלחמת העולם השניה, הופרד החלק של צפון טרנסילבניה מחלקה הדרומי ונמסר להוגנריה (במסגרת "חוזה וינה השני"), ויהודיו נרדפו ונרצחו בהמוניהם, במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי"; יהודי דרום טרנסילבניה הצליחו להינצל מהשמדה המונית. על מנת לתכנן את המסע, החלה ענת – בסיוען של אמה ובתה – לתחקר בני משפחה ולחפש חומרים באינטרנט, כדי לקבל שמות אנשים ומקומות. מהר מאוד הבינו שלושתן כי הן מעוניינות ביותר מעליה לקבר והעלאת זכרונות. הן רוצות ביקור יסודי בכל המקומות בהם התגוררו בני משפחתם. "כשאמרתי לקרוב מפלורידה - שאותו לא עניין לראות כפרים – אולי את ילדיו הצעירים זה מעניין," מדגישה תמרה את הפער בציפיות הצדדים, "הוא אמר לי: 'חסר להם'". כשהן מאתרות במאמץ רב כל עיר וכפר על גבי המפה, הרכיבו השלוש מסלול טיול בן שבוע, העובר בכפרים אשר אכלסו בעבר את בני משפחותיהם, והיום חפים כמעט מכל סממן יהודי. ענת אומרת, שעל מנת לא להתאכז מגילויים מעטים, היא הנמיכה ציפיות כבר בהתחלה. "חשבתי שאקבל תחושה היכן הם גרו וכיצד חיו, מקסימום אמצא קבר אחד". אך כבר ביומן הראשון, כאשר נסעו לנזנה (Nazna), ציפתה להם הפתעה. "ליד שדה התירס של אחת המשפחות," מספרת ענת, "בתוך חצר האיכרים, מוקף בגדר וסגור במנעול, נמצא בית הקברות היהודי הישן". תושבי המקום – כמו במקומות רבים אחרים - אשר קיבלו את אדמות בית העלמין אחרי מלחמת העולם השניה, מצאו עצמם עם קברים יהודיים בתוך החלקות שלהם. הם התחייבו לשמור על המקום, תוך קבלת תקציב מן המדינה. "קיבלנו מפתח מבעלת הבית ונכנסנו. העשב הגיע לנו עד הברכיים, ובתוך סבך הצמחיה – 3 שנים הם לא קיבלו כסף מן המדינה - התחלנו לחפש קברים". סימן הזיהוי למציאת הקבר במקום זה היה סמל של ידיים, כיוון שמשפחת פריטש (Fritsch) אשר התגוררה שם – משפחת סבתה של תמרה – היתה משפחת כהנים. לאחר זמן לא רב, איתרו השלוש מצבה עם ידי כוהנים, עליה חקוק שמו של "אברהם יצחק בן יעקב". השמות, סימן הידיים ושנת הפטירה תאמו למידע שבידם אודות אבי-סבתה של תמרה. |
|||
|
|||
|
נדמה שהמסע לא היה מצליח לולא לויוש (Lajos), דוקטורנט צעיר להיסטוריה יהודית, אליו הגיעו דרך מכרה של תמרה, אשר ליווה אותן למן היום השני ואילך, מסיע אותן במכונית של הוריו (במקומות רבים שביקרו, היתה זו המכונית היחידה), מסייע להן לשוחח עם המקומיים, ומעשיר אותן בידע הרב שיש לו בנושא יהודי טרנסילבניה. למרות שהאזור היה נתון לשליטה הונגרית במשך שנים רבות, רוב תושביו היום מדברים רומנית. וכך, לויוש תשאל את המקומיים ברומנית, תמרה השתלבה מדי פעם בשיחות בהונגרית, וענת ומעין המתינו למידע באנגלית ובעברית. במסגרת מדיניות הנמכת הציפיות, כאשר היו בדרכם לאורמינייש (Urmenis), חשבו תמרה, ענת ומעין כי יצליחו למצוא את טחנת הקמח שהיתה שייכת לאחד מבני המשפחה. לויוש ותמרה החלו לתשאל את המקומיים, וענת ומעין הביטו בינתיים מסביב. "מן הבית ליד," מתארת ענת, "שמענו חזירים, ראינו ברווזים ותרנגולות וכרכרות שנוסעות לאורך הדרך". מעין הצעירה חשה "חזרה בזמן. אין שם חשמל ואין מים, הבתים ממש עקומים מהרוח". לפתע, כאשר הגיעו לדבר עם אחד מן הזקנים, הוא נזכר: "היו כאן יהודים. אני זוכר את דוד פישר". השלוש קפאו במקומן. דוד פישר (Fischer) הוא אבי-סבה של תמרה, אשר נלקח בגיל 90 למחנה אושוויץ, ומשם לא שב. השלוש לא האמינו כי יפגשו במישהו שהכיר את בני המשפחה, וזכו לשמוע סיפורים אודותיהם. למחרת, הן נפגשו בטירגו-מורש (Tirgu-Mures) עם הקרובים מחו"ל ("אם לא הם – לא היינו נוסעים בחודש אוגוסט, שהוא הכי חם בשנה שם", אומרת ענת), ופקדו את קברו של יוסף מנדל (Mendel), אבי-סבה של תמרה. "עמדנו שם," מספרת תמרה, "13 צאצאים של אותו אדם, וזה היה רגע מרגש ביותר". אך דבר לא הכין אותן למה שהתרחש יומיים לאחר מכן. ביום שבת, לקח לויוש את תמרה, ענת ומעין לביקור בכמה עיירות, ובדרכם חזרה שאל אותן אם ירצו לבקר את בת משפחתו, לה קרא "אנוש נני" (דודה אנוש), מומחית לעשיית שמיכות בשיטות של פעם, המתגוררת בטירגו-מורש. השלוש ידעו שסרל פישר, סבתה של תמרה, רעייתו של מור פישר, התמחתה אף היא בעשיית שמיכות פוך וצמר, וחשבו כי יוכלו לראות במו עיניהן כיצד עבדה אז. בעודה פותחת את הדלת לאורחים מישראל, אמרה אנוש נני בטבעיות: "גב' מור פישר לימדה אותי את המלאכה". תמרה, ענת ואנושקה פרצו מיד בבכי, ולאחר מכן התבהרה התמונה. כיוון שלא היה להם כסף להמשך לימודיה, שלחו הוריה של אנושקה את בתם בת השתים-עשרה ללמוד את מלאכת עשיית השמיכות מחברת המשפחה, סרל. אנושקה התגוררה בבית פישר, ובתמורה ללימוד סייעה בעבודות הבית. אנושקה הראתה להם את הבית בו התגוררה הסבתא, והכינה עבורם הפתעה נוספת: היא נתנה להם את המחוגה אשר שימשה אותה לעשיית השמיכות, אותה קיבלה מסרל, כאשר עלתה זו ארצה, בשנת 1935. חששותיה של ענת מן התקופה שלפני הנסיעה - "אנחנו בנות 3 דורות, לא ידעתי איך נסתדר שבוע ביחד בלי להרוג האחת את השניה" - התפוגגו. המרחב שנתנו זו לזו ("כשרציתי לברוח, יצאתי החוצה לעשן," אומרת ענת) והאהבה שהעריפו זו על זו – השתלמו. מעין מספרת שנהנתה מאוד, בפרט מן הקרבה לסבתא, "שגרה רחוק מאתנו. למדתי עליה המון. עם אמא תמיד כיף להיות". תמרה מסייגת ש"זו חוויה מיוחדת, ואנחנו מאוד נהנינו, אך היא לא מתאימה לכל אחד", ומזכירה ש"בסופו של דבר, היינו ברומניה, אבל לא ראינו את רומניה. ראינו קברים". |
|||
|
מסעותיה של הד"ר אלוגיה גנה על מיטת מותו, סיפר לי לראשונה סבא ש"פעם פיעמתי לעבר העבר" (הוא אהב תמיד להשתמש בצמדי מילים עם צליל דומה). הוא, שכמעט לא יצא מכפר הולדתו הקטנטן, החליט לקרחת את רעייתו הטריה – אשר פיארה את בית הוריה רחב המידות – אל הבית של אב-סבו, בעיר הגדולה באמת: ברלין. עדיין תעלומה היא, כיצד הגיע ענף משפחה זה מברלין למקום המבודד בו חי סבא, ותעלומה גדולה עוד יותר היא, מדוע עשה זאת. אל מול הרחובות הברלינאיים ההומרים בכרכרות ובבניינים מפוארים, אל מול חלונות הראווה והאנשים המגונדרים, ותוך שהוא לא נפרד ממראות הסוסים והתבן של כפרו, הרגיש סבא כי "לבי התלבה בתחושת החשש של קפיצה לעתיד". היעדרו של הקשר הצלילי בין שתי המלים האחרונות, סימן גם את סופו של סבא, בטרם הספקתי לפצח את פרשת ברלין. בחלוף הזמן, החליטה אמא להטריד אותי בבקשה שאחזור על מסעו של סבא. הסברתי לה שאין טעם בכך. "בשבילו," הסברתי, "היתה זו קפיצה לעתיד. בשבילי זו חזרה בזמן. אם כך, שתי אלו מתקזזות, וייצא מכך שאשאר במקומי". אמא לא השתכנעה, ורק אמרה כי "תמיד דמית לסבתך המתסבכת". |
|||
|
הבזקים של כפור (גיליון פברואר)
העלייה הראשונה לאוסטרליה (גיליון דצמבר-ינואר)
|
|||
