|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העלייה הראשונה לאוסטרליה |
|
|
על הקשר בין אקליפטוסים להגירה ליבשת העצומה של אוסטרליה; על מסעות בעקבות חלומות (ושברם) ועל קהילה אוסטרלית-יהודית, שהפכה בחלקה גם לישראלית-אוסטרלית
מאת: ארנון הרשקוביץ |
|
|
בשנת 1882, הגיעו חיים-בער ושרה שוורץ מרומניה לזכרון יעקב, והיו ממייסדי המושבה. שרה היא בת למשפחת אהרונסון, ובני משפחתה - המוכרים לנו ממחתרת ניל"י - התגוררו מרחק מספר בתים ממנה. בנם, ראובן שוורץ, הצטרף למחתרת בעקבות בני-דודיו, נתפס ונתלה בדמשק. מסלול דומה מרומניה, עשו באותה שנה גם ישראל ובתיה אוברמן, אשר הגיעו לראש פינה והיו ממייסדיה. לבנם, מיכאל, ולרעייתו, שרה-לאה לבית בוקששטר (Bucshester; וכן - יש קשר למי שאתם חושבים...), נולדו במושבה עשרה ילדים. בני משפחת ויינברג פגשו את האוברמנים בראש פינה כשהגיעו אליה, בשנת 1890, מסלונים (Slonim), בילרוס. שתיים מבנותיו של יוסף ויינברג - מרים ובתיה, נישאו לשני אחים לבית כהן מצפת.
החלום ושברו כבר בתחילת הדרך, רבים מאנשי ה"עלייה הראשונה" חזרו על עקבותיהם, או המשיכו ליעדים אחרים; נראה כי היה זה ברגע שהבינו ש"ארץ זבת חלב ודבש" זה לכל היותר ביטוי של קופירייטר זריז. השנים חלפו ומימדי ההגירה השלילית מן הארץ הדאיגו רבים, שחששו לגורלה של ההתיישבות היהודית בארץ. כרבע מן המשפחות שהתגוררו בזכרון-יעקב, בפתחה של המאה ה-20, עזבו את הארץ (29 משפחות) תוך שנים ספורות. כך גם לגבי שליש מן המשפחות בראש פינה (20 במספר) והמכה לא פסחה על מושבות אחרות. כשהתאוששו המושבות מן המשבר שפקד אותן בעקבות העזיבה ההמונית של ילדיהן, היו כבר שתי הבנות לבית ויינברג הרחק משם - בפרת', אוסטרליה. יחד איתן, התגוררה במקום גם אהובה, בתם של הזוג שוורץ. חמישה מילדיהם של מיכאל ושרה-לאה אוברמן, היו אז במלבורן. לסלי אוברמן, נכדם של מיכאל ושרה-לאה, מספר ממקום מגוריו במדינה ויקטוריה (Victoria), אוסטרליה, כי אביו "הגיע בעקבות אחותו, אשר השתכנעה, כנראה, מתיאוריהם של החיילים האוסטרליים ששירתו בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה".
|
|
|
|
זה שעולה וזה שיורד בחגיגות חצי היובל לתחילת "העליה השנייה", אמר דוד בן גוריון בנאומו, כי רק 10% מאלו שעלו ארצה בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה, נשארו בארץ. האם הוא הגזים? ההיסטוריון פרופ' יהושע קניאל, היה הראשון שניסה לאמוד את שיעורי העזיבה במהלך תקופת "העליה הראשונה" (1904-1882) ו"העליה השנייה" (1914-1904). 80 שנה לאחר תום אותה תקופה, הוא מציין את הקושי הרב באיתור מקורות מידע מהימנים מן העת ההיא, אודות הירידה מהארץ. הנתונים שאסף, מראים על שיעור ירידה של כ-40% מכלל העולים בתקופה המדוברת, עם יציבות מתמשכת לאורך הזמן. מקורות שלא היו בהישג ידו של קניאל, אפשרו לד"ר גור אלרואי - היסטוריון מאוניברסיטת חיפה, להציג ממצאים מדויקים יותר. על פי הנתונים של אלרואי, שיעור הירידה מן הארץ היה גבוה מ-40% לאורך כל התקופה, ובחלקה - אף קרוב ל-80%. לדבריו, הגירה - כתהליך שנבחן במבט על - מורכבת תמיד גם מחזרה של חלק מן המהגרים למקום מוצאם וממעבר של חלקם ליעד אחר. |
|
בעקבות האקליפטוסים נראה כי עצי האקליפטוס והאווירה החלוצית הזכירו ללובשי המדים את ביתם הרחוק, אך היו שהשתכנעו להגר לשם עוד קודם. מרים (מרי) לבית ויינברג, הגיעה כבר בשנת 1906. לדברי ד"ר גור אלרואי, מן החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, היו שמועות (אשר הופרכו) על מכרות זהב ויהלומים באוסטרליה ובדרום-אפריקה. פרופ' יוסף גלס, מן המחלקה להיסטוריה גיאוגרפית באוניברסיטה העברית בירושלים, אומר כי לא היתה פתיחות של מדינות היעד - "היעדים שנבחרו - ארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה, ארגנטינה ואוסטרליה, היו אלו שלא הטילו מגבלות חמורות מדי על המהגרים". רבים מן המהגרים הגיעו לפרת', אשר במערב אוסטרליה. הסיבה לכך, כנראה, טריוויאלית למדי. "האוניות, אשר נסעו דרך תעלת סואץ, הגיעו ליבשת ממערב, ופרת' היתה התחנה הראשונה והזולה ביותר", מסביר לאון מידליה, בנה של אהובה לבית שוורץ, המתגורר עדיין באוסטרליה. בהמשך, כאשר ביססו את מעמדם, עברו חלקם לסידני ולמלבורן. התערותם של המהגרים הטריים היתה מהירה מאוד. דרור ויכנסקי מקיבוץ משמר העמק, נכד-נכדתו של יוסף ויינברג, מספר שעד יומה האחרון לא ידעה מרי אנגלית, אך את ילדיה הקפידה לשלוח לבית ספר אנגלי (לא יהודי); לכן, לא מפתיע שנכדיה נישאו, ברובם, ללא יהודים. "בין בני משפחתי שם", מספר דרור, "יש בעל תואר אצולה שהיה גם ראש עיר, דיקנית האוניברסיטה של סידני ואחד מראשי הקהילה היהודית של פרת'; הם מאוד אנגלים באופיים".
קרובים רחוקים שני אחיו של לסלי החליטו לסגור מעגל. הם עלו ארצה והמשיכו כאן את השושלת. אחד מהם בחר להתיישב בקיבוץ לביא, שבמונחים אוסטרליים זה ממש "צמוד" לבית סבו וסבתו. ברשימת "משפחות העלייה הראשונה", ניתן למצוא שמות רבים המופיעים עד היום בספרי הטלפונים של המושבות הראשונות - קליסקר, בוקששטר, בלום, וילנר, ברונשטיין, ברקוביץ', מכלין, רוזן, ארקין, סאמלוביץ, סיגלין, אפשטיין ועוד רבים אחרים. מי יודע, אולי גם לכם יש קרוב משפחה בארץ הענק, אשר אינכם יודעים על קיומו? אם כן, תוכלו לקפוץ לשם בביקורכם הבא באוסטרליה, כשתרצו אווירה ביתית של הפסקת קפה. סליחה, הפסקת תה... |
|
|
מסעותיה של הד"ר אָלוֹגִיָה גֶּנֶה הטיול הלפני אחרון שלי, היה לאזור בו נולדה אמי, על גבול אוקראינה-רומניה-הונגריה-סלובקיה-פולין (איך אתם חושבים שזכיתי לשם שכזה?). הוויכוחים הכי גדולים של אמא ואבא, שבא מאזור אחר לגמרי - "רחוק מאיתנו כמו אוסטרליה" (ורק כשגדלתי מעט, הבנתי שמשפחתו התגוררה מעברו השני של הנהר), היו על סדר האכילה בארוחות ערב שבת. "את המרק אוכלים בסוף", חרצה אמא בתקיפות עדינה ולמולה הבריקו עיניו של אבא - "את המרק אוכלים בהתחלה!". על פי המסורת המשפחתית מרובת הרדיפות במשפחתה של אמא - עוד מימי סבת-סבתה (ענייני אוכל ורדיפות עוברים אצלנו דרך הבנות) - הקפידו לאכול קודם כל את הבשר, "כי אם יבואו הגויים", יהיה לנו כוח לברוח"; במשפחתו של אבא - נצר ל'שויחט בן שויחט בן שויחט (וחו"ח)' - הסדר היה הפוך, כי "אם יבואו הגויים - לפחות את המרק אכלנו". בביתנו, לא הכירו את המלה "פשרה", כך שגדלתי ללא מרק בערב שבת. בכל פעם שהצלחתי (ולא רק בגלל המרק) - נסעתי רחוק ככל האפשר. אפילו לאוסטרליה הגעתי. בבית הכנסת במלבורן, הרגשתי כאילו אני סביב שולחן הרמי בבית; לחברותיי למשחק וליהודי הקהילה הרחוקה יש משהו מן המשותף - אנשים שהקשר בין צבע שערם הנוכחי לצבעו המקורי, הוא כמו הקשר בין צבע העוף-של-שבת של אמא לפני כניסתו לתנור ובין צבעו אחרי צאתו משם (כלומר - הכל תלוי בתבלינים שמוסיפים). אז למה החלטתי לבסוף לחזור לאזור ההוא, על הגבול המחומש? הרי זה ברור! אחרי כל הוויכוחים מילדותי, הייתי חייבת לטעום את מרק המריבה. |
|
|
|
|
