|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מצוות בדרך המשי |
||
|
||
|
מתי הגיעו היהודים הראשונים לסין? יש אומרים הם היו שם "מאז ומתמיד" - צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים. חלק מיהודי סין טוענים בתוקף כי הגיעו לשם עוד בתקופתו של הקיסר מיג-טי (Ming-Ti) משושלת האן (Han), שהיה בשלטון בין השנים 76-58 לספריה. אחרים טוענים, כי ההתיישבות היהודית הראשונה בסין היתה מאוחר יותר, בשנת 231, לאחר גירוש יהודי פרס (דבר שהביא גם להתיישבות היהודית הראשונה בהודו). מוסמכת באותה מידה כשתי טענות אלו, היא זו לפיה לא היו יהודים בסין עד למאה ה-5 לספירה.
על קהילות ושושלות למרות שבנימין מטודלה פגש יהודים במסעותיו בסין, הוא אינו יודע עליהם כמעט דבר. הידיעות האירופאיות על יהודי סין, מתחילות להגיע רק במאה ה-17, בעיקר על ידי מיסיונרים קתוליים. עם זאת, התפתחותן של שתי קהילות יהודיות גדולות - האחת "עתיקה" והשניה "מודרנית" - ברורה הרבה יותר ומבטאת היטב את רוחו של "היהודי הנודד" (מרצונו, או בעל כורחו...). בסביבות שנת 960, הגיעה קבוצה של סוחרים יהודיים מפרס (או שמא היו אלה פליטים?) בדרך המשי, אל מרכז המסחר בקייפנג (Kaifeng), אז נקראה פיין-ליאנג (Pien-Liang) והיתה בירת שושלת סונג (Sung). ברשותו של הקיסר, בנו בשנת 1163 את מה שהפך להיות בית הכנסת הראשון בסין (המוזיאון הבריטי מחזיק בין אוספיו ספר תורה כתוב סינית מבית כנסת זה). למרות שמרבית יהודי קייפנג התבוללו בקהילה המקומית במאה ה-16, בימין של קונפוציוס (Confucius), כמה מאות מצאצאיהם שמרו לאורך השנים על יהודתם ומקפידים, בין היתר, למול את בניהם. לקראת סוף המאה ה-19, החלה דרכה של הקהילה הגדולה השנייה. באותה תקופה, דחקה הממשלה הרוסית בתושביה לסייע בבניית מסילת הרכבת שתחבר בין רוסיה למזרח אסיה. לצורך הפרוייקט השאפתני, הוקמו מושבות לאורך מסלול המסילה, על מנת להקל על בנייתה, והיהודים - שהחלו להרגיש רדופים יותר ויותר בתקופה זו - ניצלו את ההזדמנות להתרחק ממוקדי השנאה המתפתחים. בסופו של דבר, הגיעו אלפי יהודים להתיישב בעיר חרבין (Harbin), שעד לפני הקמת המסילה היתה כפר דייגים מנומנם. בשנת 1908, כבר היו בה כשמונת אלפים יהודים, אך לא רק הם נמשכו אליה - לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגיעו לעיר פליטים רבים והיא היותה לאחד מן המוקדים האירופאים הגדולים ביותר במזרח אסיה. עוד לפני כן, בשנת 1903, נחנך בחרבין בית העלמין היהודי הראשון בסין - כך על פי "פרויקט בתי העלמין היהודיים", עליו אחראי הארגון הבינלאומי לחברות גנאלוגיות מקומיות (IAJGS). על פי נתוני הארגון, הכיל בהמשך בית עלמין זה יותר מאלפיים קברים. בשנת 1953, העבירה הממשלה 605 קברים אל המקום בו עומד היום בית הקברות בחרבין. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עזבו רוב היהודים את סין וצאצאיהם פזורים היום ברחבי העולם, בעיקר בישראל, אוסטרליה, אירופה וארצות הברית. |
||
|
||
|
קשר משפחתי חידה חשבונית מפתיעה: נניח שתפגשו יהודי ממוצא סיני, מה ההסתברות ששם משפחתו יהי איי (Ai), לאו (Lao), ג'ין (Jin), לי (Li), שי (Shi), ז'אנג (Zhang) או ז'או (Zhao)? מפתיע או לא, התשובה היא: 100%! אחד מן הקיסרים משושלת מינג (Ming), "חילק" ליהודים שבעה שמות משפחה אלו, כשעד היום יהודים סיניים נושאים רק אותם. מעניינים במיוחד שני השמות: Shi ו -Jin, שפירושם, בהתאמה: אבן וזהב. גם בקרב יהודי המערב נפוצים מאוד שמות משפחה הכוללים שתי מלים אלו: אבן ("שטיין" בגרמנית, "סטון" באנגלית), בשמות כמו: אדלשטיין, אורנשטיין, לבנסטון וגם שטיין לבדו; זהב ("גולד"), בשמות כמו: גולד, גולדברג, גולדבלט. ישנו, כמובן, גם הצירוף של שני שמות אלו לשם אחד: גולדשטיין.
חסד, אומץ וצניעות בעיני ריבם, נחשבת סין לאומה היחידה שלא רדפה את היהודים בשל מוצאם. סיפורו של ד"ר פנג שאן הו (Feng Shan Ho), שהוכרז על ידי המדינה כ"חסיד אומות העולם", ראוי שיסופר בהקשר זה. בתחילת מלחמת העולם השנייה, שימש ד"ר הו - יליד 1901, קיבל תואר דוקטור לכלכלה פוליטית בהצטיינות יתרה מאוניברסיטת מינכן - כקונסול הכללי של סין בוינה. כיוון שלמד בגרמניה, הוא היה מודע מאוד למצב הפוליטי במדינה באותם הימים. לאחר סיפוח וינה על ידי הרייך השלישי (12 במרץ 1938), גדשו אלפי יהודים את הנציגויות הזרות בוינה, בתקווה לקבל ויזה ולברוח מן האימה. מדינות רבות סירבו לתת ויזה ליהודים, אך ד"ר הו הנפיק אותן לכל מי שביקש. למרות שבאותם ימים לא היתה נחוצה ויזה כדי להיכנס לסין (שהיתה תחת כיבוש יפני), היא היתה דרושה על מנת לצאת מאוסטריה, כאישור להסכמה של מדינת היעד להגר לתחומה. ד"ר הו התעלם מהוראותיה של הממשלה הסינית - אשר קיימה יחסים דיפולמטיים עם גרמניה הנאצית - לחדול מהנפקת הויזות. כשהשתלטו הנאצים על בנין הקונסוליה הסינית, שהיה בבעלות יהודית, וממשלתו סירבה לפתוח משרד חלופי, הואר שכר מקום אחר להפעלת הקונסוליה, שילם מכספו על כל ההוצאות, והמשיך בהנפקדת הויזות ליהודים. בסך הכל, הספיק להנפיק כארבעת אלפים ויזות. כשפרש לגמלאות, בשנת 1973, לאחר 35 שנות שירות, סירבה הממשלה הסינית להעביר לד"ר הו תשלומי פנסיה. בשנת 2000, שלוש שנים לאחר מותו, הכירה בו מדינת ישראל כ"חסיד אומות העולם". מדוע מאוחר כל כך? ד"ר הו לא סיפר על מעשיו, כיוון שחשב כי זוהי הדרך היחידה והנכונה לפעול. את שכתב על קורות אותה תקופה, לא יכלו רבים במערב לקרוא, כיוון שכתב זאת בסינית... |
||
|
מסעותיה של הד"ר אָלוֹגִיָה גֶּנֶה "חכם סיני אמר פעם שמעבר להרים יש בחור יפה-תואר", כך היתה חוזרת ואומרת הדודה קלרוש בכל פעם שרצתה לנחם אותי. כשהייתי בוגרת דיה בשביל לשאול לפשר הפתגם המוזר, היתה הדודה קלרוש (קיצור של קלרושין ולא, כפי שנוטים לחשוב, הארכה של קלרה) על ערש דווי. שנים רבות היתה על ערש דווי, כמו נשים רבות במשפחה, ותשובה לא הצלחתי לקבל. יום אחד קמתי ונסעתי. לסין. מסתבר שבסין יש המון הרים ואפילו גבוהים למדי, ואני ניסיתי לחצות כמה שיותר מהם, כדי להגיע לעברם השני ולמצוא את אותו בחור יפה-תואר. אך גם המקומיים שפגשתי לא שמעו על הבחור מן הפתגם. "ואני חשבתי אותך לחכמה יותר", אמרה אמא בחוסר פרגון בולט, כשסיפרתי לה על כשלון החיפושים. "כשהיית ילדה, קלרוש היתה מאוהבת בבן-השכנים, והוא - כמו שעשה לרבות לפניה - שבר את לבה בסירובו. סבא שלך, שלא ידע כיצד לסייע לבתו להתגבר על המשבר, הלך להתייעץ עם חכמיאל מהמכולת, מרכז הרכילות של הכפר, שידע תמיד לתת עצה טובה". נו, שאלתי, ומה חכמיאל אמר לו? "מה את חושבת? הוא אמר לו שמעבר להרים יש בחור יפה-תואר... סבא שלך חזר עם הציטוט לקלרוש והיא אכן נרגעה מעט, וסופסוף הסכימה להפסיק לבכות". אז איפה החכם הסיני? מחיתי בקול. "את יודעת שאצלנו אוהבים לקצר שמות", אמרה אמא. "חכם, במלעיל, היה קיצורו של חכמיאל, וסיני הוא קיצורו של סינירשיין, שם המשפחה שלו". בשלב זה כבר רקעתי ברגליי בזעם, מדמיינת שתחתיהן שוכב החנווני ששלח אותי לסין. "ויש עוד משהו. סבא שלך לא ידע, וגם קלרוש לא ידעה, אבל חכם ידע, והוא סיפר לי כעבור שנים כשהזכרתי לו את העצה שנתן". חיכיתי במתח מספר שניות. "מסתבר שהוא בכלל לא התכוון לנחם, אלא להסביר. מעבר להרים מחכה, כנראה, בחור יפה-תואר, אך לא קלרוש או עמיתותיה לסירוב צריכות לחפש אותו, אלא דווקא בן השכנים...". |
||
|
|
||
