|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבזקים של כפור |
|
|
על יהדות בערבות סיביר - בין גלות למכורה, על זהות נטולת שמות משפחה ויחס קר למדי (שלא לומר - קפוא) כלפי יהודי איסלנד, על הקושי לשמור שבת היכן שהשמש ממאנת לשקוע ועל מגע של יידישקייט באלסקה המושלגת.
מאת: ארנון הרשקוביץ |
|
|
סיביר היתה תמיד שם נרדף לגלות ולהתיישבות בכפייה, אך בתקופות מסוימות רוו נחת היהודים בחבל ארץ עצום זה. בראשית המאה ה-19, כך מסופר במאגר הקהילות היהודיות של מוזיאון "בית התפוצות", החלו לקום ברחבי סיביר קהילות יהודיות, ובקאינסק (Kainsk) - שהיתה המרכז היהודי באותה עת - היוו היהודים כארבע חמישיות מהאוכלוסייה. בהמשך, הוסרו חלק מן המגבלות על היהודים בסיביר והם הורשו לרכוש אדמות, לפתוח עסקים, לקבל חינוך בבתי ספר ציבוריים ולבחור מקצוע. האוכלוסייה היהודית בסיביר מנתה בשיאה למעלה מ-50,000 איש וכ-84% מן הסוחרים בה היו יהודים. בשנות העשרים של המאה העשרים, הורגשו קיפאון והידרדרות במצבם של יהודי סיביר. זאת, בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה, ולאחר מכן - גלי האנטישמיות ששטפו את המדינה. יחד עם זאת, מאז שנות ה-80 ניתן לזהות תחייה קהילתית ותרבותית בקרבם, וכיום חיים בחבל ארץ זה כ-30,000 יהודים. מעניין למצוא, כי למרות שניתנה להם לאחר מלחמת העולם השנייה (כמו גם בסוף המאה העשרים) אפשרות לעזוב, בחרו להישאר במקום יהודים רבים.
יהודים רבים לא ניתן למצוא באיסלנד המבודדת, שנותרה חברה סגורה, המשמרת ערכים תרבותיים לאורך מאות שנים. למרות פתיחותה להגירה יהודית, משנת 1878 ועד תחילת המאה העשרים, לא הגיעו אליה רבים, בין היתר מחוסר תשתית מתאימה לחיי דת. המחקר אודות יהודי איסלנד מצוי בחיתוליו, ואחד הבודדים שעוסקים בנושא, הוא סנורי ג. ברגסון (Snorri G. Bergsson), שכתב את עבודת המאסטר שלו (באוניברסיטת איסלנד) בנושא: "איסלנד והשאלה היהודית עד 1940". ממקורות מידע רבים שאסף, מצא ברגסון שלמרות חזותם הנחמדה של תושבי המדינה המרוחקת כלפי זרים, הפגינו עיתוניה הגדולים, כמו גם גורמים ממשלתיים בה, תמיכה במדיניות הנאצית, בעיקר כשרדיפת היהודים בגרמניה הפכה גלויה. עוד הוא מצא, כי בניגוד להצהרות רשמיות, תרמה איסלנד פחות ממדינות אירופאיות אחרות להצלת יהודים מגרמניה. כך, בקשות רבות להגירה אל המדינה נדחו, למרות שהמצב בגרמניה היה ידוע למקבלי ההחלטות. בהתאמה, מספר היהודים שניצלו בדרך זו היה קטן ממספרם של אלו שנאלצו לעזוב את המדינה באותה עת. בסופו של דבר "הצליחה" מדיניות ההגירה הסלקטיבית, ובשנת 1945 נרשמו באיסלנד תשעה יהודים בלבד. מי שמראש לא התלהב מן המדינה הקרה היה מקס נורדאו, לימים נשיא ההסתדרות הציונית. בשנת 1874, הוא סיקר כעיתונאי הונגרי את חגיגות המילניום להיווסדה של איסלנד, וכתב - "עדיף להיות כלב במלונה מאשר טייל באיסלנד". לדבריו, הוא מצא במדינה אנשים שהיו "מדהימים במלנכוליות שלהם ופרימיטיביים למדי".
פרימיטיביים למדי (לפחות בעינינו כיום), הם שמות המשפחה האיסלנדיים. על פי חוק, חייב כל אזרח המדינה לבחור לעצמו "שם משפחה", אשר מורכב מן השם הפרטי של אביו או אמו, בתוספת הייחוס "בן של" (son) או "בת של" (dóttir). מסורת ארוכת שנים באיסלנד, מעניקה חשיבות רבה לשמו הפרטי של האדם ואפילו ספרי הטלפונים והרשימות הממשלתיות מסודרים על פי השמות הפרטיים! לפיכך, אזרחי המדינה אינם מורשים לשאת את שם המשפחה של בני זוגם. שיטה זו אינה מאפשרת לזהות, אפילו היו במדינה יהודים, מי מנושאי שם זה או אחר מקפיד על שמירת השבת.
שמירת השבת היא עסק מסובך למדי במקומות הקרים והצפוניים, בהם השמש אינה שוקעת בקיץ ואינה זורחת בחורף. סביב חוג הקרח הצפוני - אשר עובר ברוסיה, אלסקה, קנדה, גרינלנד וסקנדינביה -לתרנגולים ולפנסי הרחוב יש לו"ז שונה מזה המוכר לנו. מה יעשה יהודי, אשר צריך לשמור על קדושת השבת עד לשקיעת החמה, אם שקיעה שכזו תתרחש רק כעבור חודשים אחדים? המחמירים מבין הפוסקים, גורסים שאין לבקר כלל במקומות אלו. המקלים טוענים, כי על המבקר במקום לנהוג על פי השעון במקום ממנו בא. פסיקות אחרות מגדירות זמני תפילה קבועים ביממה, או מתייחסות לנקודה הנמוכה ביותר של השמש במהלך היום כנקודת ה"שקיעה". לאור מורכבותו של הנושא, אם אתם שומרי מצוות, הנוסעים לצפון הרחוק - כדאי להתייעץ קודם לנסיעה עם רב, כדי למנוע בלבול גדול. |
|
|
אברהם (אייב) ספרינג ובנו, שלמה (סול) - ראשון ושלישי מימין, בהתאמה - עם קבוצה של כורי זהב ביוקון (Yukon), אלסקה.
התמונה צולמה בשנת 1899, לאחר שאייב, יליד קרקוב (פולין), הגיע למקום עם משפחתו, בתקופת "הבהלה לזהב"
(התמונה והסיפור נשלחו על ידי מרתה לבציון, שקרובת משפחתה נישאה לסול) |
 |
|
בלבול גדול, עד כדי סערת רגשות של ממש, שלוותה בצחוק ובכי, הרגיש מרקוס בישקו (Markus Bishko), תושב אנקורייג' (Anchorage), אלסקה. היה זה לאחר ששמע מנגינה מוזרה, הבוקעת מחדר סגור בקונסרבטוריום למוסיקה של ניו-אינגלנד. הוא חש שהוא חייב לברוח מייד מן המקום, ועם זאת להישאר בו לעד; פניו החליפו גוונים של אדום והוא מייד חשב שאם יש סגנון מוזיקלי שגורם לו להגיב באופן זה, הרי ששווה להכירו! כך, הביא מרקוס לאלסקה את מוזיקת הכלייזמרים... יחד עם הלהקה שהקים, הוא מבצע עיבודים מודרניים למוזיקת הכלייזמרים היהודית (עם חלילים, במקום הכינור והקלרינט המסורתיים), באירועים שונים (גם בחתונות של לא-יהודים). צעירים ומבוגרים, כמו גם להקות של מוזיקה עממית, לומדים אצלו את הנושא, וכך ניתן לשמוע ברחבי אלסקה להקות מוזיקה אירית, למשל, עם מגע של יידישקייט. |
|
מסעותיה של הד"ר אָלוֹגִיָּה גֶּנֶה את הנסיעה ההיא לאיסלנד, לא אשכח. ליוויתי את המנחה שלי למאסטר, פרופ' זאב סילביסון, לאחד ממסעותיו למכורתו. כשירדנו מן המטוס, הוא אמר לפתע: "כל כך קר פה, שאם הייתי בלי בגדים, בטח היה לי הרבה יותר קר". באותו הרגע, נעתקה נשימתי. נזכרתי בסיפוריה של אמא, על דודתה. "בעלה של דודה סילביה" - היתה מספרת תמיד - "עזב את הבית בלי הסבר והיא נשארה לבד עם ששה ילדים, שתי תרנגולות ועז, מתמידה בבכי קורע-לב. זאשק, הבכור, נעלם ביום הולדתו העשרים, וכולנו השתגענו. אחרי שנים, הגיעה גלויה עם חותמת בשפה לא מוכרת, בה היה כתוב רק: 'כל כך קר פה, שאם הייתי בלי בגדים, בטח היה לי הרבה יותר קר'. זה מה שהסבא שלו אמר תמיד כשהגיע החורף. ככה ידענו שהוא בסדר". גם הסיפור הזה הסתיים בבכי קורע-לב, לזכרה של הדודה סילביה. "אתה הבן של סילביה"? שאלתי בלי הקדמות מיותרות. הוא היה המום. "אני הנכדה של סטאשה", הוספתי. אז למדתי, שהחליט לעזוב ביום שבו אמו בכתה לעז שבחצר. זה כבר היה מוגזם. בדרכים לא דרכים, הוא הגיע הכי רחוק שאפשר - לאיסלנד. על פי החוק המקומי, ובשמחה רבה, נטש את שם משפחתו ובחר להיקרא על שם אמו. עד היום, לא סיפרתי לאמא שפגשתי את בן-דודתה האהוב. למרות שהסוף טוב, אני יודעת שהיא תפרוץ בבכי קורע-לב כזה, שאני בטח ארצה לברוח משם... |
|
קולות דוממים מן העבר (גיליון מרץ)
|
