|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קולות דוממים מן העבר |
|
|
הם נוסעים מרחקים גדולים, רק בכדי להגיע לבתי קברות יהודיים ישנים ולפעול לשימורם. עבורם, דווקא העיסוק עם מצבות הוא הדרך להחיות את העבר. שני סיפורים על ה"משהו" שקשה להגדירו, המחבר אותנו למקומות רחוקים ולזמנים שלא ישובו.
מאת: ארנון הרשקוביץ |
 |
|
עד כמה שמוזר לרבים לשמוע מלים מן השורש א.ה.ב. בהקשר זה, פרופ' דניאל ווגנר, מן הפקולטה לכימיה במכון וויצמן למדע, לא מתבייש לומר כי ברגע שנכנס לבית הקברות בזדונסקה-וולה, כ-40 ק"מ דרום-מערבית מלודז', פולין, הוא התאהב בו מיד. לפני מלחמת העולם השנייה, היוו היהודים כ-40% מהאוכלוסייה המקומית של העיירה (12,000 מתוך 30,000 תושבים). ממקום זה, בו נולדה סבתו, יצאו הוריה, חמישה מאחיה ובני משפחה רבים אחרים אל דרכם האחרונה. סבתו ושני אחים נוספים התחילו חיים חדשים בבלגיה עוד לפני המלחמה, וכך ניצלו חייהם.
מתעדים את העבר לפני כשלוש שנים, הגיע דניאל לראשונה למקום, במסגרת המחקר המשפחתי שערך, והחל לקשור קשרים עם התושבים. בין היתר, פגש את אלז'בייטה בארץ' (Elzbieta Bartsch), מורה בגמלאות, שהתאהבה בבית העלמין היהודי המקומי לפני כ-20 שנה, ומאז היא שומרת עליו, מנקה אותו ומדריכה בו ביקורים. גם לבה של קמילה קלאוזינסקה (Kamila Klauzinska) הצעירה נמשך אל המקום, והיא ביססה עליו את עבודת המאסטר שלה באוניברסיטת לודז'. למי שתוהה בעניין: אלז'בייטה וקמילה אינן יהודיות. "בית העלמין יפהפה, כולל הסמלים וכיתוב בצבעים מרהיבים שנשתמרו למופת", מספר דניאל, "אך היה ברור שחייבים לטפל בו". מעבר לטיפול בסיסי במקום (דוגמת שיפוץ שערי הכניסה), החליט דניאל כי יש לתעד את כל המצבות בו, וכך החל להתגבש פרוייקט "המפקד המצולם של בית העלמין היהודי בזדונקסה-וולה", הממומן מכספי תרומות. בית העלמין - אשר החל לפעול בשנת 1828 - חולק לגושים, כשהתיעוד עבור כל מצבה מתבצע על פי מתודולוגיה ברורה, הכוללת - ניקוי הלוח, צילומה כמו שהיא, מספור קבוע וצילומה עם המספר, צילום מקרוב של כל פרט מעניין (סמלים, טקסט, צבע וכו'), שרטוט מיקומה על מפת בית העלמין, העתקת התמונות למחשב, פענוח הטקסט והעברתו לבסיס נתונים ממוחשב. דניאל מעריך כי בקיץ הקרוב יסתיים התיעוד ("לא שיערנו שנמצא כאלפיים מצבות במקום"), אז יוכל לגשת לכתיבת הספר המקיף על בית הקברות.
בסימן שיתוף הפרויקט המופלא הזה אינו רק גחמה אישית. "הצלחתי לעניין כמה בתי ספר בארץ בנושא", מספר דניאל, "ותוך כדי 'המסע לפולין', הם עוברים בעיירה". אחד מן התלמידים שחזר משם, סיפר כי יום הביקור בבית העלמין היה המשמעותי והאופטימי ביותר עבורו בכל המסע. לפרוייקט פן נוסף ומפתיע: שילובם של תלמידים פולניים מקומיים בהוויית בית העלמין. "אני מנסה להסביר להם, שכיום בית העלמין הזה הוא שלהם הרבה יותר מאשר הוא שלנו, ולשמחתי יש שם התעניינות גדולה מאוד בנושא. יש שני תלמידים בני 15, שכבר למדו לקרוא ולפענח מצבות. באוקטובר האחרון, במהלך יום פתוח להצגת הפרוייקט, שערכנו לכל העיירה, נדהמו התושבים ונציגי התקשורת הפולנית, כאשר ראו את קובה ואבלינה מסבירים להם על הטקסטים העבריים שעל המצבות". בסוף התהליך, מעוניין דניאל להכניס את בית העלמין לרשימת האתרים הלאומיים הפולניים, "כדי שהם ימשיכו לדאוג לו כאתר היסטורי".
מהתעוררות למעשים לאון רובין, תושב רמת אפעל, נולד בעיירה דולהינוב (כיום בבילארוס, כ-50 ק"מ צפונית למינסק). "לפני השואה", הוא מספר, "היו כ-5,000 יהודים בעיירה. בשנת 1941, בשלוש אקציות של הגרמנים, כמעט כולם נספו, ומי שנשאר - ברח". לאון, ילד בן 6 באותה תקופה, נמנה על העשרות הבודדות שניצלו. בתום המלחמה, חזר עם כמאה שארי הפליטה לעיירה, סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ולמד באוניברסיטה בוילנה, ליטא. בשנת 1960 עלה ארצה. בתקופה שאחרי חזרתו לעיירה, לאור החינוך הרוסי המיוחד שאפיין גם אותה, מודה לאון כי "התודעה היהודית היתה מטושטשת". ההתעוררות התרחשה אצלו שנים רבות מאוחר יותר, בשנת 2001, במהלך טקס זכרון לשואה ולגבורה, בבית הספר התיכון בו לימד. "עמד שם אדם, אשר סיפר איך חזר לעיירת מולדתו ופעל לגידור בית העלמין ולהחייאת הזכרון של הקהילה היהודית. תהיתי לעצמי: למה אצלנו אף אחד לא יוזם מפעל דומה?". זמן לא רב לאחר מכן, זימן לאון לביתו כמה מיוצאי העיירה. בכדי להגיע מיד אל שלב המעשים, הוא החליט שעל כל אחד לשים על השולחן, בו במקום, אלף ש"ח, למען גידור בית העלמין בדולהינוב. וכך היה. אבל 11,000 ש"ח שהיו על השולחן בתום הערב, לא הספיקו לביצוע המשימה. בדרכים-לא-דרכים, כפי שהוא מתאר זאת, איתר לאון אנשים שיש להם עניין בדולהינוב - ביניהם בני דור שני ושלישי, שכלל לא הכיר - בארצות-הברית, ארגנטינה, דרום-אפריקה, גרמניה, ברזיל וישראל (כמובן). 300 המכתבים ששלח לרחבי הארץ והעולם עשו את שלהם, ותוך זמן לא רב הגדיל לאון את הקרן לכ-16,000$. העבודה בוצעה על ידי קבלן מקומי.
מצווה חילונית בשנת 2002, הגיע לאון למקום עם משלחת של 36 אנשים, ביניהם "צברים", אשר הגיעו עם הוריהם וסביהם, ילידי דולהינוב, להחיות את שאבד ולראות את בית הקברות אשר גודר וכעת לא משוטטים בו בחופשיות פרות וחזירים. אבל משהו עדיין היה חסר. לאון החליט כי יש להנציח את הקהילה שנספתה בשואה ולסמן את קבר האחים הענק, בשדה פתוח בשולי העיירה. הוא חזר ארצה והמשיך באיסוף תרומות. המצבות הגדולות מאבן גרניט שחורה, עם טקסט בשלוש שפות, הניצבות כיום בבית העלמין ובשדה בו טמון קבר האחים ומנציחות את שאירע במקום - מעידות כי הצליח גם בשלב זה! לבעיית התחזוקה של בית העלמין, מצא לאון פתרון מענין: "בבית הספר התיכון המקומי, ערכו לכבודנו קבלת פנים יפה, כשהיינו עם המשלחת. פניתי למנהלת, וסיכמתי אתה שבית הספר ייקח על עצמו את המשימה, ואנחנו נעביר להם תשלום בתחילתה של כל שנת לימודים". המנהלת הסכימה, ובאה בהצעה חדשה ומפתיעה משלה: "היא ביקשה שאשלח לה מישראל ספרות על השואה ועל תולדות העם היהודי. שלחתי לה ספרות ברוסית, והיא רוצה להכניס את החומר לתוכנית הלימודים בהיסטוריה". לאון לא נח לרגע, וכעת הוא מעוניין למפות את בית הקברות ולהעתיק את הכתובות מן המצבות, שחלקן כבר כמעט ואינן קריאות. הוא לא מנסה להסביר מה מדרבן אותו, אך אומר ש"צריך הרבה מאוד נחישות והתמדה". דניאל, מצידו, מצליח לשים את האצבע על מה שמניע אותו, וללא שמץ של ציניות הוא אומר: "עבורי, זו המקבילה של מצווה בעולם החילוני". |
|
|
מסעותיה של הד"ר אלוגיה גנה שמועות עיקשות מפי אלו שחזרו משם (לרוב, מביקור במרחצאות ששמעם יצא למרחוק), סיפרו על כך שבית הקברות בכפר בו אבא נולד, הושחת על ידי פורעים מקומיים. "ראיתם במו עיניכם?" שאל אבא בחשש, אך הם ענו רק ש"היה מי שראה". אחרי הכל, למה להרוס את חופשת המרפא בביקור בבית קברות? לי היתה תמיד משיכה לבתי קברות, ולמרות שהדרך לכפר היתה ארוכה, הצעתי לאבא שנבדוק במו עינינו את הסיפור. הדוד זושיה - שכמו אבא ושאר אחיהם, עזב את הכפר ומאז רק חיפש סיבות לחזור ולבקר בו - הסכים מיד להצטרף, ולפיכך יצאנו לדרך. במצבה של סבא כמעט ולא נגעו, אך לזו של סבתא - אולי מפני שהיתה מפוארת ובולטת בעיטוריה (ממש כמו סבתא בחייה) - היה מי שהתייחס. כאילו רצו להשתעשע, הם השחיתו מלים בודדות, ומה שנותר היה מעט סתום: "פ.נ. מרת שיינדל [...] בת ר' אריה מווארשע, אשת חיל מי [...]". הדוד זושיה, שהיה תמיד הדוד האהוב עליי, עמד בצד וחייך. "הביטי, חמודה, סבתא שלך הגיעה מלבו של המרכז הבורגני של פולין. סבא כל כך נבהל מכך שהסכימה לבוא ולגור איתו בכפר הפרימיטיבי - עד שבמשך כל שאר ימיהם, הסכים מיד לכל מה שהיתה אומרת". "אני לא מבינה מה הקשר", אמרתי לזושיה, יודעת שיפתיע בנקודת מבטו. "שניהם וודאי שמחים עכשיו... סבתא שמחה לראות שלמרות ההרס, השאירו את הדבר החשוב לה באמת: מהיכן באה; וסבא, בפעם הראשונה מאז שהם ביחד, הוא לבדו בעל המלה האחרונה..." |
|
|
הבזקים של כפור (גיליון פברואר)
העלייה הראשונה לאוסטרליה (גיליון דצמבר-ינואר)
|
|
